בשנת 1995 התחתנו פלסטינית ילידת הכפר ביתא שליד שכם ותושב ישראל מירושלים המזרחית. האישה עברה להתגורר בבית בעלה בשכונת ראס אל עמוד שבירושלים המזרחית, שם חיו יחדיו עד לפטירת הבעל במרץ 2011. כל אותה עת חיה האישה בישראל מכוח היתרי שהייה צבאיים, שניתנו לה מתוקף הליך לאיחוד משפחות עם בעלה. אולם בשל פטירת הבעל, עצר משרד הפנים את ההליך לאיחוד משפחות, וכפועל יוצא גם לא חידש את היתר השהייה שלה, שתוקפו פג שלושה חודשים לאחר מות הבעל. רק בנובמבר 2011, לאחר מאמצים מול משרד הפנים ובסמוך להעברת עניינה לטיפול
הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטריים (אשר מייעצת לשר הפנים בעניין בקשות להיתר שהייה או מעמד בישראל במקרים הומניטאריים מיוחדים), עלה בידי האישה לחדש את היתרי השהייה שלה.
מאחר שהבעל היה מבוטח במוסד לביטוח לאומי (מל"ל), הגישה האלמנה בדצמבר 2011 תביעה לקיצבת שארים למל"ל, אולם זה התנה את אישור התביעה בהמצאת אישור לכך כי שהתה בישראל כחוק לאחר מות בעלה. כיוון שבין יולי לאוקטובר 2011 התעכב משרד הפנים ולא הנפיק לאישה היתרי שהייה בישראל, מצב רגיל שברגילים אצל משרד הפנים, פנתה האלמנה לסיוע המוקד להגנת הפרט.
בפברואר 2012, לאחר שהמוקד פנה למוסד לביטוח לאומי בבקשה לשלם לאישה את מלוא הקיצבה
המגיעה לה כחוק, שילם המל"ל לאלמנה קיצבה עבור חלק מהתקופה שלאחר מות בעלה, אולם סירב לשלם עבור אותם חודשים שלא עלה בידה להציג היתרי שהייה לגביהם. אי לכך, הגיש המוקד ביוני 2012
תביעה לבית הדין לעבודה, לחייב את מל"ל לשלם את קיצבת השארים בגין התקופה שלא שולמה. המוקד טען, כי אין למנוע מהאישה את הקיצבה עבור החודשים בהם לא עלה בידה להציג היתר שהייה בישראל, שכן מדובר באישה שחיה בישראל כדין למעלה מ-12 שנה, למעט חודשים בודדים, במהלכם לא החזיקה בהיתר שהייה מסיבות בירוקרטיות, שאינן תלויות בה, אלא במשרד הפנים. בנוסף ציין המוקד, כי מניעת הקיצבה בשל היעדר ההיתר יוצרת מצב אבסורדי, שכן לפי חוקי הביטוח הלאומי עצמם, לו היתה האישה יוצאת מישראל במהלך אותם חודשים, היא היתה זכאית לקיצבה.
כעבור כחודשיים הודיע המל"ל כי אושרה קיצבת שארים לאלמנה לכל התקופה שלאחר מות הבעל.
בהסכמת המוקד, נתן בית המשפט תוקף של פסק דין להודעת המל"ל על תשלום יתרת הקיצבה. על אף שהמוקד הדגיש כי המל"ל חזר בו מסירובו בגלל הגשת התביעה, וכי ללא הגשתה לא הייתה האלמנה מקבלת את הקיצבה המגיעה לה, החליט בית המשפט שלא להטיל על המל"ל לשלם הוצאות משפט.
