מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה מגבילה ישראל את המעבר בין הגדה המערבית לרצועת עזה – המהוות על פי הסכם אוסלו ו
פסיקת בג"ץ יחידה טריטוריאלית אחת – אך ורק למקרים אותם היא מגדירה כהומניטאריים. במאי 2011 פרסמה ישראל, לראשונה, את
שלושת הקריטריונים שיהפכו מקרה ל"הומניטארי מספיק" כדי להתיר לפלסטיני לעבור מהגדה לרצועה, דרך ישראל: מעבר לצורך "השתקעות" ברצועה; מעבר לצורך השתתפות בלוויה או חתונה של קרוב מדרגה ראשונה; ומעבר לצורך ביקור קרוב משפחה מדרגה ראשונה החולה במחלה קשה.
ביום 6.3.2012
עתר המוקד להגנת הפרט לבג"ץ, בבקשה להורות לצבא להשיב, מדוע אינו מתיר לפלסטיני המתגורר ביריחו לעבור מהגדה המערבית דרך ישראל לרצועת עזה, על מנת לבקר את אחיו, המחלים מאירוע לב ומצנתור התערבותי שעבר בעקבותיו. העתירה הוגשה לאחר שהצבא סירב, ללא כל נימוק, לבקשה שהגיש האיש. בעתירה ציין המוקד, כי בגלל הקריטריונים המצומצמים שמציב הצבא, האחים לא התראו מזה שבע שנים, והדגיש את החשיבות של ביקור בתקופה קשה זו, בה מתאושש האח שבעזה מהניתוח. המוקד טען כי סירוב הצבא להתיר את המעבר פוגע בזכות האחים לחיי משפחה ובזכות לחופש תנועה, אשר הוכרה כזכות יסוד ב
אמנת ג'נבה הרביעית. כמו כן הדגיש המוקד, כי מחובת הצבא להגן באופן אקטיבי על זכויותיהם ועל חייהם התקינים של תושבי השטחים הכבושים, בהם הוא שולט.
פרקליטות המדינה ביקשה לדחות את העתירה, בטענה כי בקשת האיש להיתר סורבה בהתאם ל"מדיניות המצמצמת" שמנהיגה ישראל, לפיה מעבר אנשים בין הגדה לרצועת עזה מוגבלת למקרים הומניטאריים וחריגים בלבד. כיוון שלאחר הצנתור "מצבו הבריאותי [של האח] תקין", טען הצבא, הבקשה לבקרו אינה מעלה צורך הומניטארי, שכן "ביקור של קרוב משפחה חולה אינו מהווה טעם הומניטארי מספיק, אם לא נשקפת סכנה לחייו של קרוב המשפחה ומחלתו אינה מצריכה אשפוז ממושך".
ביום 6.6.2012, לאחר שבמהלך
דיון בעתירה קבעה השופטת ארבל כי "צנתור זה לא ניתוח", דחה בית המשפט את העתירה בקבלו את טענת המדינה, לפיה ביקור האח אינו מעלה צורך הומניטארי. ב
פסק דינם בחרו השופטים לקבל את החלטת הצבא ללא שום ביקורת, תוך שהם מציינים כי "ככל שישתנו הנסיבות, באפשרותו של העותר להגיש בקשה חדשה שתיבחן על-ידי הגורמים המוסמכים בהתאם למדיניות הנקוטה". כלומר, אם שוב יהיה האח שבעזה בסכנת חיים, אולי יזכו האחים להיפגש בבית החולים.
