לאורך השנים נוקטת ישראל במדיניות נוקשה של בידול בין עזה לגדה, ומאפשרת מעבר רק בכיוון אחד – לעזה. אישורים לביקורים בגדה ניתנים במשורה, מעבר של קבע לגדה כמעט שאינו אפשרי ואפילו מי שעבר לגדה לפני שנים רבות, כדין, וקבע שם את חייו, נתקל בקשיים רבים שמערימה ישראל.
בשנת 2000 התחתנה פלסטינית מרצועת עזה עם גבר מהגדה המערבית ועברה להתגורר עימו. במשך השנים ביקרה האישה מספר פעמים בעזה. החיילים במעבר ארז התירו את כניסתה משום שהמען הרשום בתעודת הזהות שלה הוא עזה. כאשר ביקשה לשוב לגדה, קיבלה היתר לצורך זה, לעיתים בעקבות התערבות המוקד להגנת הפרט. בקשות חוזרות ונשנות לשינוי כתובתה במרשם האוכלוסין נתקלו בסירוב, בטענה שהצד הישראלי אינו מאשר שינוי זה. המוקד, המכיר היטב את המדיניות הישראלית המוצהרת בנושא זה, תקף את העניין כמה פעמים בבג"ץ. ביום 12.1.2014 פנה המוקד אל הצבא בבקשה לאשר את מעברה של האישה ושני ילדיה מהגדה לעזה, על מנת לבקר את אביה החולה שם. הצבא סירב ואף הוסיף כי האישה רשומה כתושבת עזה ששוהה בגדה ללא היתר ולכן עליה לעזוב את הגדה באופן מיידי. כזכור, האישה חיה לצד בעלה וילדיה בגדה במשך קרוב ל-15 שנה ומעברה לגדה נעשה כדין.
ביום 5.2.2014
פנה המוקד בעתירה לבג"ץ, להורות לצבא להתיר את מעברה של האישה מהגדה לעזה, יחד עם ילדיה, כדי לבקר את האב החולה. המוקד טען, כי אין לקבל את טענת הצבא לפיה האישה שוהה בגדה בניגוד לחוק, שכן היא עברה לגדה ב"מעבר הבטוח" עוד בשנת 2000, ומעולם לא נדרשה לקבל היתר לשם כך; וכן כיוון שלאורך השנים אישר הצבא עצמו, פעמים רבות, את חזרתה של האישה מעזה לגדה וממילא היא שייכת לקטגוריה של מי שעברו מעזה לגדה לפני שנת 2005 -- אנשים שמדינת ישראל התחייבה שלא לגרש מהגדה. המוקד טען, כי סירוב הצבא פוגע בזכותה של האישה לחיי משפחה וכן בזכותה לחופש תנועה. ברמה העקרונית, מתח המוקד ביקורת על השימוש בתואר "שוהה בלתי חוקית" כלפי אישה שגרה עם משפחתה בביתה שבארצה.
ב
תגובתה, חזרה המדינה על עמדת הצבא, לפיה האישה שוהה שלא כדין בגדה המערבית. למעשה, טענה המדינה, האישה יכולה לצאת לרצועת עזה בכל עת – אך אין כל ערובה לכך שתותר חזרתה לגדה, ביתה. המדינה הציעה לאישה שני מסלולים חלופיים ל"הסדרת מעמדה באזור" – להגיש בקשה ל"השתקעות" בגדה לפי "
נוהל השתקעות", או לפנות בבקשה לרישיון שהייה זמני בגדה. לבסוף ציינה המדינה, שמצבו הבריאותי של האב וגם זה של האם, שבינתיים חלתה אף היא, אינם חמורים מספיק כדי לאשר את הביקור.
המוקד טען בתגובה, כי יש להפריד את שאלת מעמדה של האישה בגדה מן הצורך הדחוף לאפשר את ביקורה בעזה ואת חזרתה לביתה עם סיום הביקור. המוקד הזכיר, כי המדינה כבר הסכימה לביקורים בעזה של אנשים שנמצאו במצב זהה לזה של האישה וטען, כי הניסיון להכפיף את האישה ל"נוהל השתקעות", או לקבלת רישיון שהייה זמני בגדה, מסלולים שהשימוש בהם נמצא במחלוקת משפטית עזה, הוא צעד פסול, שאינו מביא בחשבון את דחיפות בקשתה של האישה.
ביום 7.4.2014, בתום דיון בעתירה,
החליט בית המשפט כי על האישה להגיש בקשה לרישיון שהייה זמני בגדה, על מנת שיינתן לה היתר מעבר לרצועה. בית המשפט קבע, כי האישה תמציא את המסמכים הנדרשים לכך בתוך 10 ימים ומרגע שתעשה זאת יוקצבו לצבא 30 יום לפרסם את החלטתו הן בנוגע להיתר השהייה והן בנוגע להיתר המעבר לביקור ברצועת עזה.
המוקד להגנת הפרט רואה בהחלטה זו של בג"ץ משום פגיעה קשה בזכויות האישה וילדיה. האילוץ שנכפה על האישה, להצטייד בהיתר שהייה זמני כתנאי להמשך חייה בגדה, כאילו הייתה תיירת, ואף יותר מכך – כריכת העניין של היתר השהייה בגדה עם ביקור האב החולה בעזה, הינם צעדים פסולים. המוקד קורא למדינת ישראל לחדש את התנועה בין עזה והגדה – המהוות יחידה טריטוריאלית אחת – ולאפשר לפלסטינים לממש את זכותם לקבוע את מקום מגוריהם כראות עיניהם.
