אישה פלסטינית שההליך לאיחוד משפחות עימה נקטע בשל מותו של בעלה, תושב או אזרח ישראלי, אינה מוגנת מפני גירוש מישראל, גם אם עניינה תלוי וממתין להכרעת הוועדה ההומניטארית. כל היתקלות בסיורי משטרה או מג"ב עלולה להסתיים בעיכובים, השפלות ואפילו בגירוש מיידי, ולכן נשים רבות במצב זה בוחרות להסתגר בביתן. גרוע במיוחד הוא מצבן של אלמנות ללא ילדים. ישראל מאפשרת לנשים במקרים "הומניטאריים חריגים", למשל המקרה שלפנינו, להמשיך לשהות בישראל, אולם מתנה זאת בקיומו של "מזמין" – קרוב משפחה מדרגה ראשונה הנמצא בישראל כדין. יש לציין כי הדרישה לקיומו של מזמין מועלית אך ורק בפני פלסטינים מהשטחים המצויים בהליך לאיחוד משפחות בישראל, ולא בפני אזרחים זרים הנמצאים במצב זהה.
פלסטינית מהגדה המערבית נישאה לתושב ישראל בשנת 1995 ומאז התגוררה עימו בירושלים. זמן קצר לאחר הנישואין הגיש הבעל בקשה לאיחוד משפחות עם אשתו. הבקשה נותרה ללא מענה משך שנים, ורק בשנת 2000 קיבלה האישה היתר שהייה ראשון בישראל. משתם תוקף האישור הראשון ניסתה לחדש אותו, אולם ההליך התעכב בשנה, הפעם משום שמשרד הפנים סירב לתת לה היתר שכן הגיעה ללשכה בגפה – בעלה היה מרותק באותה עת למיטתו. שני המחדלים הללו של משרד הפנים – אופן הטיפול בבקשה הראשונה והסחבת בטיפול בחידוש ההיתר הראשון – פגעו באישה באופן חמור, שכן הם מנעו ממנה לקבל מעמד בישראל וגרמו לכך שבעוד חוק האזרחות נכנס לתוקף, היא המשיכה לקבל היתרי שהייה זמניים. האישה המשיכה לפיכך לקבל היתרי שהייה זמניים באופן סדיר ולהתגורר לצד בעלה בישראל.
בשנת 2011 נפטר הבעל. על פי נהלי משרד הפנים, מותו של התושב הישראלי קוטע את ההליך לאיחוד משפחות והיתר השהייה בישראל נשלל מבן הזוג הזר. תקופת מגוריה של האישה בירושלים, המקום בו חיה למעלה מ-15 שנה, עמדה בפני סיום כפוי.
ביום 15.8.2011 הגיש המוקד להגנת הפרט לוועדה ההומניטארית של משרד הפנים
בקשה למתן מעמד לאישה. בבקשה הדגיש המוקד את השנים הרבות בהן חיה האישה בישראל ואת המצב הכלכלי והבריאותי הקשה אליו נקלעה. כמו כן הזכיר המוקד את העובדה שאין עוררין על כנות נישואיה לבעלה המנוח וציין שאין מחלוקת גם על כך שמרכז חייהם של בני הזוג היה, לאורך כל תקופת נישואיהם, בירושלים. באשר לשאלת הזיקה לישראל לעומת הזיקה לגדה, טען המוקד שלמרות שאביה ואחיה מתגוררים בגדה, אין לה איתם קשר קרוב וכל הסביבה החברתית הקרובה שלה, כמו גם התמיכה הכלכלית אותה היא מקבלת, נמצאת בירושלים. בנוסף, הזכיר המוקד כי הפסיקה בישראל מכירה בזכויות של מי שמעמדו נפגע כתוצאה מעיכובים ומחדלים שנגרמו בשל התנהלות לקויה של הרשויות.
לאחר כמעט שנתיים(!) מיום הגשת הבקשה, התקבלה תשובת הוועדה ההומניטארית. במכתב קצר, דחה משרד הפנים את הבקשה. לשיטת משרד הפנים, הוועדה ההומניטארית מחויבת לדון רק בבקשות הומניטאריות בהן יש "מזמין" – קרוב משפחה מדרגה ראשונה הנמצא בישראל כדין הוא שמגיש את הבקשה עבור בן המשפחה הפלסטיני. במקרה של האישה, מכיוון שבעלה נפטר, לא נותר מזמין כזה. בנוסף, טען משרד הפנים, כי שישה מאחיה של האישה חיים בגדה – מבלי להתייחס לשאלת טיב הקשר בינה לבינם – ולפיכך "מרב זיקותיה" הן לגדה.
ביום 16.1.2014, בניסיון למנוע הגשת עתירה בעניין, הודיעה פרקליטות המדינה למוקד כי האישה תוכל להגיש בקשה חדשה למעמד לרשות האוכלוסין וההגירה. המוקד, שלא ראה טעם בהגשת בקשה נוספת לאותה ועדה שכבר דחתה את פנייתה של האישה על הסף,
עתר לבג"ץ ביום 26.2.2014, בדרישה להסדיר את מעמדה של האישה. בנוסף, ביקש המוקד מבית המשפט להוציא צו ביניים, שיאסור על גירושה של האישה לגדה כל עוד לא הוסדר מעמדה. לבסוף, דרש המוקד לבטל את הדרישה המפלה לקיומו של "מזמין".
בתגובתה, ביקשה המדינה לדחות את עתירת המוקד והדגישה, שהאישה בחרה לעתור לבג"ץ במקום להגיש בקשה חדשה, כפי שהתבקשה. בתגובה טען המוקד כי דרישת המדינה, לאחר שנים של גרירת רגליים, להגיש בקשה נוספת, זהה לזו שנדחתה על הסף, היא דרישה לא סבירה ובוודאי שאין בה כדי להצדיק את דחיית העתירה.
ב
דיון בעתירה ביום 7.7.2014 נזף בית המשפט במדינה והורה לה להכריע בשאלתה של האישה על בסיס העתירה, מבלי צורך בהגשת בקשה נוספת. בית המשפט רמז לפתרון הראוי בעיניו, כשציין כי הוא מצפה למתן "פתרון הולם" למצבה של האישה.
בעקבות הדיון בבית המשפט הזמין משרד הפנים את האישה לשימוע נוסף וביום 10.12.2014
הודיעה המדינה לבית המשפט כי משרד הפנים החליט לאפשר את המשך שהייתה בישראל, מתוקף היתרי מת"ק מתחדשים, וביקשהּ למחוק את העתירה.
המוקד, בתגובה, הצביע על כך שהמדינה התעלמה מהטענות העקרוניות בעתירה. המוקד הדגיש, כי למרות שמשרד הפנים פתר את עניינה הפרטי של האישה, חלק משמעותי בעתירה הוא הדרישה לבטל את הדרישה המפלה ל"מזמין". המוקד ביקש מבית המשפט להשאיר את העתירה תלויה ועומדת ולהורות למדינה להגיב לטענה העקרונית. בית המשפט קיבל את טענות המוקד וקבע את הדיון בעתירה לחודש מאי 2015.
