בנובמבר 2007 הגיש פלסטיני מירושלים המזרחית, תושב ישראל, בקשה לאיחוד משפחות (אחמ"ש) עבור אשתו, ילידת חברון. מאז נישואיהם בשנת 2002 התגוררו בני הזוג בירושלים המזרחית, שם הולידו וגידלו את ארבעת ילדיהם. למעלה משנה לאחר הגשת הבקשה, במרץ 2009, דחה משרד הפנים את הבקשה לאחמ"ש לאור המלצת גורמי הביטחון, בטענה כי "אחיה ואביה של הגב' ___ פעילים בארגון טרור החמאס. אח נוסף של הגב' ___ היה עצור בגין מעורבותו בסחר באמצעי לחימה". כך חרץ משרד הפנים את גורלם של בני הזוג, מבלי לערוך להם שימוע, ומבלי לנמק מדוע הטענות הביטחוניות המיוחסות לקרוביה של האישה מצדיקות את ענישתם של בני הזוג, שמעולם לא היו מעורבים בבעיות ביטחוניות, ומעולם לא נעצרו או נחקרו.
המוקד להגנת הפרט הגיש ערר על ההחלטה בשם בני הזוג, וטען כי סירוב לאיחוד המשפחות בהתבסס על פעילות קרוביה של האישה פוגעת קשות בזכותם החוקתית של בני הזוג וילדיהם לחיי משפחה. לאחר שמשרד הפנים לא השיב על הערר משך תשעה חודשים, הגיש המוקד השגה בגין אי המענה הממושך, והן בגין ה"סירוב הביטחוני העקיף" ל
וועדת ההשגות לזרים – ועדה מטעם משרד הפנים עצמו, שבסמכותה לבקר את החלטות משרד הפנים והתנהלותו בכל הנוגע להליכי אחמ"ש.
משרד הפנים דחה את הגשת התגובה להשגה שוב ושוב, לעיתים בהסכמת הוועדה – שכאמור מהווה גוף מטעם משרד הפנים עצמו – ולעיתים ללא הסכמתה. לבסוף, משחלפה חצי שנה ולא התקבלה תגובה,
החליטה הוועדה לקבל את ההשגה ללא תגובת משרד הפנים, והורתה על ביטול הסירוב לאחמ"ש מטעמי ביטחון עד שייערך לבני הזוג שימוע "בהתאם להוראות הנוהל" שקבע משרד הפנים עצמו, כלומר, תוך 30 יום. ה"שימוע" עליו מורים נוהלי משרד הפנים, ראוי לציין, הוא הליך הקרוי "שימוע בכתב" – הליך בו אדם מגיב בכתב לטיעונים שהועלו נגדו, אך אינו לוקח חלק ואינו נוכח כלל בדיון בו מוכרע עניינו.
המוקד שלח למשרד הפנים "שימוע בכתב" כמבוקש, בו הדגיש – בשלישית – כי התנהלות משרד הפנים פוגעת באורח אנוש בזכותם של בני הזוג לחיות יחדיו ולקיים תא משפחתי כפי שבחרו, וזאת בניגוד לפסיקה הקובעת כי פגיעה בזכויות יסוד תתכן רק בהתבסס על נתונים מהימנים שאינם מותירים ספק בדבר הסכנה. בנוסף טען המוקד כי מניעת האחמ"ש מטעמי ביטחון עקיפים מהווה חריגה קשה מעיקרון האחריות האינדיווידואלית. כמו כן ציין המוקד כי אביה של האישה – "פעיל חמא"ס", לטענת כוחות הביטחון – קיבל אישורי כניסה לישראל לפני ואחרי שמשרד הפנים מנע את איחוד המשפחות "מטעמי ביטחון".
ביום 1.3.2011 – יותר מחצי שנה לאחר הגשת ה"שימוע בכתב" – סירב משרד הפנים בשנית לאחמ"ש, היות ש"גורמי הביטחון [...] חוזרים על עמדתם לפיה יש להתנגד לבקשה".
שוב הגיש המוקד השגה לוועדת ההשגות, הפעם נגד הסירוב הביטחוני עצמו, ושוב נמנע משרד הפנים מלהשיב להשגה, עד שביום 6.3.2012 הגיש המוקד
עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי נגד הסירוב מטעמי ביטחון. בית המשפט קבע כי העתירה תובא לדיון.
שלושה ימים בלבד לפני מועד הדיון,
חזר בו משרד הפנים מעמדתו והודיע כי "לאור עמדת גורמי הביטחון הוחלט לאפשר את שהייתה של הגב' [...] בישראל באמצעות היתרי שהייה מהמת"ק". ה"מניעה הביטחונית" עליה התעקש משרד הפנים משך שלוש שנים תמימות, ושהצדיקה לטענתו את הפגיעה החמורה בזכות בני הזוג לחיות יחד בביתם שלהם – התפוגגה.
