בהגיעה לגיל 15, הוּשאה תושבת ירושלים המזרחית לאזרח ירדני, והועברה לחזקתו. בשנת 1996, לאחר 17 שנים של התעללות פיזית ונפשית מצד בעלה, הצליחה האשה להימלט מירדן ולשוב לירושלים. היא עשתה מאמצים רבים לשקם את חייה, ולאחר שהסדירה את גירושיה, נישאה לפלסטיני תושב ישראל ועברה להתגורר עמו בשכונת א-טור שבירושלים המזרחית. לשניים נולד בן, שקיבל מעמד קבע בישראל.
בשנת 2004, עת פנתה לחדש את תעודת הזהות שלה, הודיע משרד הפנים לאישה כי עוד בשנת 1993 נשלל מעמדה כתושבת קבע בישראל, עקב מגוריה הממושכים בירדן.
במאי 2012, בתום
מאבק בן שמונה שנים להשבת המעמד שנשלל מהאשה, כאמור, בנסיבות טראגיות, הודיע משרד הפנים כי הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים החליטה לאשר לה אשרת שהייה ועבודה בישראל (אשרת ב/1) למשך שנה, לאחריה תוכל להגיש בקשה למעמד ארעי בישראל (אשרת א/5). ברם, משהגיע המועד לשדרוג המעמד, החליט משרד הפנים לקטוע את ההליך ההומניטארי בו היתה האשה מצויה, ולהפנותה למסלול של איחוד משפחות עם בעלה. זאת, לאחר שלנציגי המשרד נודע, כי הבעל, שהיה נשוי בו זמנית גם לאחרת, התאלמן לא מכבר מאשתו הראשונה.
ביום 9.10.2013 הגיש המוקד השגה תקיפה על החלטה פוגענית זו לוועדת ההשגה לזרים. המוקד טען, כי ההחלטה מתעלמת במופגן מכך שהאשה היא ילידת ירושלים, המבקשת להשיב לה את מעמדה ומשכך, בקשתה יונקת את טעמיה מעניינה שלה-עצמה, ללא קשר לבעלה וללא תלות ברצונו להגיש עבורה בקשה לאיחוד משפחות. המוקד הזכיר, כי המעבר לירדן והשהייה שם לא היו פרי בחירתה של האשה, כי אם נכפו עליה הר כגיגית, ואף הדגיש, כי האשה מתגוררת בישראל באופן רציף מאז שנת 1996. לפיכך, טען המוקד, אין זה נכון וראוי להופכה לבת ערובה בידי בעל שהיה עד לאחרונה ביגמיסט, תוך סיכון עתידה ומעמדה ותוך פגיעה בתא המשפחתי שהיא מקיימת עם בנה הקטן.
לצד ההשגה ביקש המוקד גם סעד זמני להארכת אשרת השהייה של האשה, אשר תוקפה פקע בינתיים, בשל עיכוב במתן ההחלטה בעניינה. משרד הפנים התנה את הארכת תוקף האשרה בהסכמה לדרישתו החדשה, להסדיר את מעמדה של האשה במסגרת הליך לאיחוד משפחות. רק בעקבות
עתירה מינהלית שהגיש המוקד, התרצה המשרד והסכים, "לפנים משורת הדין, ובשל הנסיבות המיוחדות של המקרה", להאריך את תוקף האשרה מסוג ב/1 עד למתן החלטה בהשגה.
במרץ 2014 נערך לאישה שימוע, בעקבותיו נזנחה הדרישה כי תוגש עבורה בקשה לאיחוד משפחות והוחלט להעניק לה מעמד ארעי בישראל (אשרת א/5) למשך שנה, לאחריה ייבחן עניינה שוב. כך, ביום 6.7.2014 קיבלה סוף סוף האשה תעודת זהות ישראלית, המקנה זכויות סוציאליות וביטוח בריאות ממלכתי. הכרעה בהשגה ניתנה רק כשלושה חודשים לאחר מכן, וכל שנקבע במסגרתה הוא ש"מצופה כי המשיב יערוך בחינה מחודשת בעניין העולה [בה] בלב פתוח ובנפש חפצה".
ביום 23.3.2015, לקראת פוג תוקפה של התעודה הארעית, הגיש המוקד למשרד הפנים בקשה לשדרוג מעמדה של האשה למעמד של תושבת קבע בישראל. המוקד הזכיר, כי בבסיס הבקשה להשבת מעמדה של האשה עומדות נסיבות הומניטאריות קשות וציין, כי אין כל מחלוקת שמרכז חייה נמצא בירושלים מזה שנים ארוכות. עוד הזכיר המוקד, כי יו"ר ועדת ההשגה הורה לבחון את עניינה "בלב פתוח ובנפש חפצה". חרף זאת, סירב משרד הפנים לבקשה וקבע כי על האשה להמשיך ולהחזיק במעמד ארעי למשך שנה נוספת.
ביום 13.5.2015 הגיש המוקד
ערר על הסירוב, בו ציין, בין היתר, כי בעת האחרונה נוהג משרד הפנים להעניק מעמד ארעי לשנתיים מיד עם אישור הבקשה להשבת המעמד, ואינו מפנה עוד את המבקשים לקבלת אשרה מסוג ב/1 בשנה הראשונה להליך; בתום שנתיים של מגורים כדין בישראל, מאפשר המשרד להגיש בקשה למעמד קבע. המוקד טען, כי הואיל וזוהי המדיניות הנוהגת בעניינם של מי ששבו לישראל לאחר שעזבוה מרצונם החופשי, קל וחומר שכך יש לנהוג בעניינה של מי שנלקחה אל מחוץ לישראל בניגוד לרצונה, איבדה את מעמדה במדינה בעל כורחה, ונמצאת מזה למעלה משנתיים בהליך מדורג להשבת המעמד.
ביום 15.6.2015, כעשור לאחר שהוגשה הבקשה המקורית להשבת מעמדה של האשה, הודיע משרד הפנים כי החליט להחזיר לה את מעמד הקבע שלה בישראל.
