שמונה שנים נדרשו למשרד הפנים לתת אשרת שהייה ועבודה לפלסטינית שנולדה בירושלים המזרחית ומעמדה נשלל ממנה: האישה חזרה לירושלים בשנת 1996, אחרי 17 שנות נישואין והתעללות קשה של בעלה

רקע

בהיותה בת שנתיים נזנחה פעוטה פלסטינית מירושלים המזרחית על ידי אמה. אביה, שהיה תושב ישראל, לא הצליח לטפל לבדו בילדה ובאחותה, והעבירן לבית יתומים בירושלים המזרחית. בשנת 1979, משמלאו לצעירה 15 שנים, הוציאו אותה בני משפחתה מבית היתומים, והשיאו אותה לאזרח ירדני. הנערה עברה לירדן, שם נחשפה להתעללות, דיכוי והשפלה של בעלה ומשפחתו, שלקחו ממנה, בין השאר, את דרכונה הירדני ואת מסמך הנסיעה הישראלי מכוחו נכנסה לירדן (אשרת חוזר), ובכך מנעו ממנה לחזור. בעלה המתעלל נהג להסתלק מביתם לפרקי זמן ממושכים, כשהוא משאיר אותה ואת שני ילדיהם ללא אמצעים למחייתם.

באפריל 1996 נמלטה האישה מירדן. היא נכנסה לישראל מכוח אשרת תייר (ב/2) וחזרה למקום היחיד בו חשה תחושת ביטחון: בית היתומים בירושלים המזרחית. היא עשתה מאמצים רבים לשקם את חייה, החלה לעבוד בבית היתומים ולאחר שהסדירה את גירושיה, נישאה לפלסטיני תושב ישראל. בני הזוג עברו להתגורר בשכונת א-טור שבירושלים המזרחית וכעבור מספר שנים נולד להם בן.

בשנת 2004, עת פנתה לחדש את תעודת הזהות שלה, הודיע משרד הפנים לאישה כי עוד בשנת 1993 החליט לשלול את מעמדה בישראל.

הבקשה להשבת מעמד

באפריל 2006 פנתה האישה למשרד הפנים בבקשה להשיב את מעמדה. ביוני אותה שנה נערך לה שימוע, אך תשובה לבקשתה לא הגיעה. שלוש שנים לאחר מכן פנתה למוקד להגנת הפרט. בנובמבר 2009 הגיש המוקד בקשה חדשה למשרד הפנים, להשיב לאישה את מעמדה בישראל. המוקד טען, בין השאר, כי מלכתחילה נשלל מעמדה של האישה בניגוד לדין, שכן מעברה לירדן ושהייתה שם לא היו פרי בחירתה, וכי בעודה שוהה שם שמרה על זיקותיה לישראל. כן נטען, כי אין ספק שמאז בריחתה מירדן מצוי מרכז חייה של האישה בירושלים המזרחית – שמאז ומתמיד הייתה ביתה היחיד – כאן בנתה את חייה החדשים והקימה את משפחתה החדשה. כחודש ימים לאחר מכן דחה משרד הפנים את הבקשה החדשה על הסף. בתשובתו הודיע, לראשונה, כי הבקשה הראשונה שהגישה האישה סורבה כבר ביולי 2006, בעקבות אותו שימוע. משרד הפנים לא טרח להתייחס לבקשה החדשה ששלח המוקד.

העברת הבקשה לוועדה הבינמשרדית

בפברואר 2010 הגיש המוקד ערר על החלטת משרד הפנים לסרב לבקשה להשבת מעמד, בטענה כי אין זה סביר לדחות בקשה על הסף בהתבסס על מכתב סירוב שמעולם לא הגיע ליעדו. כעבור חודשיים הודיע משרד הפנים כי עניינה של האישה יועבר לטיפול הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים. אחרי שימוע נוסף, בחודש מאי 2010, ועוד שישה חודשים, הודיע משרד הפנים כי לא נמצאו טעמים הומניטאריים המצדיקים את העברת הבקשה לטיפול בוועדה הבינמשרדית(!). עם זאת, איפשר משרד הפנים לאישה לשלוח מסמכים נוספים, שיתמכו בטענותיה ההומניטאריות. בנובמבר 2010 שלח המוקד למשרד הפנים מכתב נוסף, המפרט את קורות חייה הטראגיים של האישה, בצירוף מסמכים רלבנטיים.

עוד שנה חלפה, והכרעה בבקשה אַיִן. בינואר 2012 הגיש המוקד השגה בגין אי מענה של הוועדה הבינמשרדית לבקשה. המוקד חזר והדגיש, כי יש להתחשב בעניינה ההומניטארי של האישה, וכי בעיכובים הניכרים בטיפולו מותיר אותה משרד הפנים במצב בלתי אפשרי, ללא כל מעמד וללא זכויות סוציאליות.

סוף דבר

בעקבות ההשגה הודיע משרד הפנים כי עניינה של האישה יועבר לדיון במהלך חודש פברואר. עוד שלושה חודשים נדרשו עד להודעה נוספת של משרד הפנים, ביום 24.5.2012, כי לאישה תוענק אשרת שהייה ועבודה בישראל (אשרת ב/1) למשך שנה, לאחריה תוכל להגיש בקשה למעמד ארעי בישראל (אשרת א/5).

שמונה שנים לאחר שהגישה את בקשתה המקורית להשבת מעמדה, קיבלה האישה אשרה (אמנם אשרת תייר), המאפשרת לה להמשיך ולהתגורר בירושלים המזרחית. על מנת לקבל תמיכה סוציאלית מהמדינה, היא תיאלץ להמתין שנה נוספת.