היום, 22.7.2015, התקיים בבג"ץ דיון ב
עתירת המוקד להגנת הפרט כנגד החלטת שר הפנים לגרש מישראל את אלמנתו של אחד ממבצעי הפיגוע בבית הכנסת בהר נוף. האשה, במקור תושבת השטחים הכבושים, לקחה חלק בהליך לאיחוד משפחות בישראל מאז שנת 2009 והיא אם לשלושה קטינים תושבי המדינה – בן שש, בת ארבע ובן שלוש. כשבוע ימים לאחר הפיגוע שביצע בעלה, הורה שר הפנים על ביטול היתר השהייה שלה בישראל, ומאז מרחפת מעל ראשה חרב הגירוש לשטחים.
המוקד הדגיש, כי תוצאתה הישירה של החלטת השר לגרש את האשה, היא עקירתם של שלושת הילדים, שלא חטאו במאום, מביתם ומסביבתם הטבעית, שהרי האם לא תעזוב את ילדיה מאחוריה, והעברתם בכפייה לגדה המערבית, תוך פגיעה קשה בזכותם לחיי משפחה ולבריאות. פגיעה זו מתעצמת עשרות מונים נוכח העובדה ששניים מהילדים סובלים מבעיות רפואיות כרוניות וזקוקים לטיפול ומעקב רפואי רציפים. משכך, טען המוקד, מהווה ההחלטה הפרה חמורה של המשפט הבינלאומי ההומניטארי, של משפט זכויות האדם הבינלאומי ושל כללי המוסר האנושי, וכן עומדת בניגוד גמור לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד, שישראל חתומה עליה ומחויבת לפעול על פיה.
בנוסף, הצביע המוקד על השימוש הפסול שעשה שר הפנים במנגנון ההומניטארי, שהוקם על מנת לסייע ולאפשר לבעלי נסיבות מיוחדות לחיות בישראל. שר הפנים רתם את הוועדה ההומניטארית כדי להכשיר – במהירות הבזק וללא שקילה ראויה של כלל הנסיבות – החלטה נקמנית, שכל עניינה הוא ענישה קולקטיבית והפחדה. בעשותו כן, השתמש השר בסמכויות המסורות לו לקידום ומימוש מטרה זרה, דבר האסור על פי כללי המשפט המינהלי. בהקשר זה אף ציין המוקד, כי במקרים אחרים של אלמנות שהיו נשואות לתושבי קבע, ושהינן אימהות לילדים קטנים, החליט השר באופן עקבי לאפשר את המשך מגוריהן בירושלים מכוח היתרי שהייה.
המדינה, מצידה, המשיכה לטעון כי החלטת השר הינה סבירה ומידתית, ועל כן אין להתערב בה.
בתום הדיון, החליט בית המשפט
למחוק את העתירה, תוך שהוא מפנה לפסיקה קודמת, הקובעת כי "אין לזר זכות לקבל מעמד בישראל מכוח ילדיו...". בית המשפט התעלם מטענת המוקד, לפיה מדובר בצעד שתכליתו נקמה באשה ובילדים על פשע שלא הם ביצעו. בית המשפט אף לא התייחס לחוות הדעת המקצועית, שהניח בפניו המוקד, ולפיה קיימת סכנה ממשית כי עקירתם של הילדים מביתם, בו חיו מאז ומתמיד, תרע באופן משמעותי את מצבם הנפשי, השברירי ממילא.
במהלך הדיון סירבה המדינה לפתרונות שהועלו כמוצא אחרון, במטרה לצמצם את הפגיעה הקשה באשה ובילדיה. בין היתר, סירבה המדינה להתיר לאשה להמשיך להתגורר בירושלים מכוחו של היתר שהייה המוגבל לאיזור מגוריה בלבד. עם זאת, התחייבה המדינה כי מעמדם של הילדים כתושבי ישראל לא ייפגע כתוצאה מעקירתם הצפויה אל מחוץ לישראל. בנוסף, עיגן בית המשפט בפסק דינו את נכונות המדינה לבחון, "בנפש חפצה", את עמדתה בכמה סוגיות שעלולות להתעורר בעתיד. בין הסוגיות הללו, מנה בית המשפט את הצורך של האשה להתלוות לילדיה בעת ביקוריהם בישראל, לצורך קבלת טיפול רפואי או לביקור קרובים; את האפשרות כי היא עצמה תוכל להגיש בקשה נוספת, בחלוף הזמן, לקבלת היתר שהייה חדש בישראל; ואת שאלת זכאותם של הילדים לביטוח בריאות, שכן המגורים בגדה עם האם המגורשת משמעם כי לא יוכלו לקיים עוד מרכז חיים בישראל.
לבקשת המוקד, ניאותה המדינה לעכב את הגירוש עד תום חג הקורבן, בתחילת אוקטובר.
