ביום 12.11.2015
פסק בג"ץ באחת-עשרה
עתירות (עשר מתוכן של המוקד להגנת הפרט), שהוגשו כנגד ההחלטה להרוס שישה בתי משפחות של פלסטינים, החשודים בביצוע או שביצעו פיגועים; שש עתירות הוגשו בשם המשפחות וחמש הוגשו בשם השכנים או בעלי הבתים.
בית המשפט שב וחזר על קביעתו הקודמת, כי תכליתה של תקנה 119, מכוחה שואב המפקד הצבאי את סמכותו להורות על הריסה והחרמה של בתי פלסטינים בשטחים הכבושים, הינה "תכלית הרתעתית, ולא עונשית". השופטים ציינו, כי למרות שהריסת בתים היא צעד קשה הפוגע בבני המשפחה, הרי ש"כאשר המעשים המיוחסים לחשוד הם חמורים במיוחד, ייתכן שיהיה בכך די כדי להצדיק שימוש בסנקציה החריגה של הריסת ביתו, וזאת מתוך שיקולי הרתעה". בשאלת סמכותו של המפקד הצבאי להורות על הריסה והחרמה של בתים, קבע בית המשפט כי סמכות זו קיימת, ולפיכך על הביקורת השיפוטית להתמקד "במישור שיקול הדעת" – לא בשורש הסמכות עצמה. בהתייחס לטענת המוקד, כי ההריסה העונשית מפירה את הדין הבינלאומי, עמד השופט סולברג על הצורך בהתאמת המשפט הבינלאומי למציאות, בה מדינות העולם המערבי מתמודדות עם "תופעות של טרור", וציין כי "הציפייה מצד המדינה להמשיך ולדבוק בהבחנות הדיכוטומיות שיצר המשפט הבינלאומי עלולה לכבול את ידיה במלחמתה בטרור, ולסכן את בטחון אזרחיה".
השופטים מצאו כי יש בחומר החסוי שהציגה המדינה כדי ללמד על הרתעה אפקטיבית במקרים רבים, למרות שאין מדובר ב'מחקר'. עם זאת, בהתבסס על החומר החסוי שהוצג, הבהיר בית המשפט כי אין הוא סבור שהריסת בתים יוצרת הרתעה כאשר הפגיעה נגרמת ל"בית המצוי בבעלותו של צד שלישי "זר", שהוא לא קרוב של המחבל ואין לו ידיעה על כוונותיו".
כך, בהתייחס לצו שהוּצא לדירה שכורה בסילוואד, קבע בית המשפט כי אין אינדיקציה לכך שההריסה יוצרת הרתעה בנסיבות אלו, היות ש"עיקר הנזק מההריסה ייגרם לצד המשכיר, ולא לנאשם ולבני משפחתו". זאת ועוד. השופטים מצאו כי במקרה דנן מדובר בצעד בלתי מידתי, לאור זיקה חלשה בלבד בין החשוד ומשפחתו לדירה המיועדת להריסה, נוכח העובדה שמדובר בשכירות קצרת מועד. בית המשפט פסק לטובת העותר – הוא בעל הבניין, ממנו שכרה המשפחה את הדירה, והורה על ביטול צו ההריסה בכפוף לפינוי של משפחת החשוד מן הדירה עד ליום 17.11.2015 בשעה 12:00. יחד עם זאת הדגיש בית המשפט, כי לא בכל מקרה בו התגורר מפגע או חשוד בביצוע פיגוע בבית שכור, ייקבע כי יש להימנע מהריסת הבית.
בעניין לוחות הזמנים הצפופים שכופה המדינה על העותרים, לעניין מועד הוצאת הצו (לאחרונה בימי ששי בבוקר) ועד להגשת ההשגה (תוך 48 שעות ממועד הוצאת הצו, הווה אומר עד יום א בבוקר), קבע בית המשפט כי אכן יש קושי וכי על המדינה לקבוע "נהלים סבירים בעניין המועדים הרלוונטיים, לרבות משך הזמן להגשת השגה". עוד קבע בית המשפט, כי לא חלה חובה על המדינה למסור לעיון העותרים את חוות הדעת ההנדסית, שכן הוצגה בפניהם "תמונה כוללת של ההריסות המתוכננות".
בסוגיית הפיצויים פסקו השופטים, כי "כאשר עשויים להיפגע מההריסה צדדים שלישיים תמימים, אשר אינם קרובי משפחה של המחבל ולא ידעו על כוונותיו... ראוי להתנות את ההריסה בתיקון נזקים אגביים או בפיצוי בגינם, וזאת גם אם הם נגרמו ללא רשלנות מצד המשיבים". "ללא תנאי זה", קבעו השופטים, "לא נוכל לומר כי ההריסה היא מידתית". בית המשפט קבע, כי אין מקום לסייגים מראש בסוגייה זו: "ברירת המחדל צריכה להיות... ישולמו פיצויים או יתוקנו הנזקים". יחד עם זאת הדגיש בית המשפט, כי אפשר ש"בנסיבות חריגות" לא תידרש המדינה לשלם פיצויים לאותם "צדדים שלישיים תמימים", בכפוף לפנייתה לבית משפט מוסמך בבקשה לפסק דין הצהרתי הפוטר אותה מכך.
אשר לחמשת הבתים שבג"ץ אישר הריסתם – בבוקר שבת ה-14.11.2015 הרס הצבא שלושה בתי משפחות בשכם ובית אחד בסילוואד וביום 16.11.2015 הרס בית נוסף, במחנה הפליטים קלנדיה.
