ביום 3.4.2016 קיבל בג"ץ שלוש מתוך
ארבע עתירות שהגיש המוקד להגנת הפרט, כנגד כוונת הצבא לאטום את בתיהן של ארבע משפחות מצור באהר שבירושלים המזרחית, שבניהן מואשמים במעורבות בפיגוע יידוי אבנים ביום 13.9.2015 בירושלים, בו נהרג אזרח ישראלי. בג"ץ ביטל שלושה מצווי האטימה ואישר צו אחד, שהוּצא לבית משפחתו של הצעיר לו מיוחסת הטלת האבן הקוטלת.
ב
פסק הדין קבעה השופטת חיות, כי אטימת פתחי הבית במקרה של הצעיר לו מיוחסת הטלת האבן הינה צעד מידתי; בדבריה נסמכה השופטת על פסק דין ב
בג"ץ 126/83, שם נמנעו שופטי בג"ץ מהתערבות בהחלטתו של המפקד הצבאי לאטום את בתיהם של חשודים ביידוי אבנים, שכתוצאה ממנו נהרגה אזרחית ישראלית. מנגד, מצאה השופטת חיות כי אין זה מידתי לנקוט בצעד דומה כלפי בתי המשפחות של שלושת הצעירים האחרים שהיו מעורבים באירוע, אך לא זרקו את האבן. השופט זילברטל הצטרף לעמדתה של השופטת חיות.
השופט פוגלמן הצטרף לאחרים בדחיית שלושת צווי ההריסה, אך סבר שיש מקום להוציא צו על תנאי גם בעתירה הרביעית, ובכך לחייב את המדינה לנמק את החלטתה ולשקול את צמצום הצו לחדרו של הצעיר בלבד, ולא לבית כולו. בדבריו ציין השופט, כי למרות שמיוחסת לצעיר הטלת האבן הקוטלת, לא מיוחסת לו "כוונת קטילה", וכן לא הייתה מעורבות של בני המשפחה; על כן הוא רואה באטימה של פתחי הבית כולו צעד בלתי מידתי. השופט פוגלמן חלק על עמדת השופטת חיות, כי יש לנהוג על פי ההלכה שנקבעה בעניין מיידי אבנים (בבג"ץ 126/83) לפני למעלה משלושה עשורים. עמדת השופט פוגלמן היא כי ההלכה הנוהגת, המתירה פגיעה בבני משפחה שאינם מעורבים, חלה רק במקרה של פעולה עוינת, שבוצעה מתוך כוונה להמית ושסופה בפגיעה בחיי אדם; "המקרה שלפנינו הוא בבחינת צעד נוסף קדימה ביחס להלכה שנפסקה בעידן הנוכחי של הפעלת הסמכות, ועם כך אין לדעתי להסכין גם כאשר הלכה זו נותרה על מכונה".
