ביום 28.2.2016
עתר המוקד להגנת הפרט לבג"ץ כנגד ההחלטה להרוס שלושה בתים בשכם, בהם התגוררו, עם משפחותיהם, שלושת החשודים במעורבות בפיגוע ירי ביום 1.10.2015 ממזרח לשכם. הליך פלילי בעניינם של השלושה מתנהל במקביל.
ב
דיון בבג"ץ ביום 14.3.2016 טען המוקד, כי בהחלטתה להרוס את הבתים נוקטת המדינה פרשנות מרחיבה של תקנה 119, המחילה את סמכותו של המפקד הצבאי גם על מי שאינם נמנים על המעגל הראשון של מעורבים בפיגוע. המוקד טען, כי הענישה בה נוקטת המדינה כנגד הדרג הראשון של המעורבים (שבתיהם נהרסו זה מכבר) וכנגד הדרג השני (במקרים הנוכחיים), הינה חסרת אבחנה ולכן בהכרח בלתי מידתית.
ביום 20.4.2016
החליטו השופטים, פה אחד, להוציא צו על תנאי בשתיים מהעתירות, בהן תידרש המדינה לנמק את עמדתה, לפיה ההחלטה להרוס את הבתים הינה מידתית, וכן להבהיר את טיב הראיות המינהליות כנגד שניים מן החשודים. ברוב קולות דחה בג"ץ את העתירה השלישית; השופטת ברון, בדעת מיעוט, סברה כי יש להוציא צו על תנאי גם בעתירה זו.
בהתייחס לטענת המוקד בעתירות, כי חומר החקירה עליו מתבססים החשדות כנגד השלושה לא נחשף על ידי המדינה בשלב מוקדם של ההליך, הדגיש השופט סולברג, כי ראוי היה לפרט את עיקרי החשדות כלפי השלושה על מנת שהליך השימוע יהיה בעל משמעות ממשית, ולא להסתפק באמירה הכללית כי היו מעורבים בפיגוע. לאחרונה קבע בית המשפט (
בג"ץ 7084/15), כי חובה "לכלול בהודעה על כוונת ההחרמה וההריסה ולוּ פירוט מינימאלי של החומר הראייתי הקיים כנגד החשוד המתגורר בבית המיועד להריסה".
בנוגע לשאלת המידתיות קבע השופט סולברג, כי זו "מתנקזת בענייננו... לחומרת המעשים המיוחסים לחשודים, ולעוצמת הראיות בעניינם", וסבר כי בשניים משלושת המקרים שהובאו בפני בית המשפט עלה קושי בהיבטים אלו, ולכן על המדינה להבהיר "היטב את טיב הראיות המינהליות נגדם, וכן את מידתיות צו ההחרמה וההריסה שניתן בעניינם, זאת בהתייחס למעמד שנתן המשיב לכלל השיקולים שעליו לשקול". עם זאת הדגיש השופט סולברג, כי אינו שולל עקרונית הרתעה של מעורבים המשתייכים למעגל שני באמצעות הפעלתה של תקנה 119. במקרה השלישי קבע השופט, כי ישנו ביסוס למעורבות ישירה ומיידית "המגובה בראיות מינהליות כדבעי".
השופטת ברון שסברה, בדעת מיעוט, כי יש להוציא צו על תנאי בכל העתירות שהוגשו, הדגישה כי אמנם חומרת המעשים ועוצמת הראיות, אליהן התייחס השופט סולברג, חשובות לשאלת המידתיות, אך "שיקולים אלה אינם ניצבים לבדם". השופטת חזרה על עמדתה, המייחסת משקל מכריע לשאלת מעורבותה של המשפחה בקביעה אם החלטה להרוס בית הינה מידתית או לא, ומתחה ביקורת על המדינה: "שיקול זה, חרף חשיבותו, לא נבחן כלל על ידי המשיב בעת שהוציא את הצווים... ומבחינה זו נפל פגם בהפעלת הסמכות על ידו".
בית המשפט קבע, כי על המדינה להגיש תגובתה עד ליום 17.5.2016.
