מקרה מבחן: שר הפנים מפעיל שיקול דעת המתנגש בחוק וגוזר על ילדיו של תושב ירושלים לחיות בעיר לעד כתיירים, ללא מעמד ונטולי זכויות

בשנת 2003 שב תושב ירושלים המזרחית לעירו, עם אשתו, אזרחית ירדנית, וילדיהם בני 10, 12 ו-13 – כולם נולדו בירדן ובעלי אזרחות ירדנית. משרד הפנים הגדיר את הילדים כתושבי השטחים הכבושים בשל מגורי המשפחה משך שלוש וחצי שנים באל עזרייה הסמוכה לירושלים, אך המצויה בתחומי הרשות הפלסטינית. שר הפנים סירב לתת לילדים מעמד בישראל. מאחר שהילדים אינם רשומים במרשם האוכלוסין של השטחים ולפיכך לא רשאי המפקד הצבאי להנפיק להם היתר שהייה בישראל, מצא משרד הפנים פיתרון – מתן אשרת תייר (עם רישיון עבודה) מסוג ב/1, שאינה מקנה זכויות סוציאליות או ביטוח רפואי. כמו היו זרים בביתם, מולדת אביהם, נגזר על הילדים לחיות כאן לעד ללא מעמד או זכויות וללא מוצא נראה לעין, לאור המניעה הגורפת, הקבועה בחוק, על מתן מעמד בישראל לתושבי השטחים הכבושים.

ביום 15.1.2013 הגיש המוקד להגנת הפרט בקשה לוועדה לעניינים הומניטאריים, לתת לילדים מעמד בישראל. המוקד טען, כי הואיל ומדובר בילדיו של תושב ישראל שאין להם כל מעמד בשטחים הכבושים או זיקות ממשיות לשם, ובמהלך התקופה הקצרה בה התגוררו בשטחים, בקטנוּתם, הם למדו וניהלו קשרים חברתיים בירושלים הסמוכה, הרי שאין לראות בהם תושבי השטחים. עוד הדגיש המוקד, כי החלטת משרד הפנים דנה את הצעירים לחיות בביתם כ"עובדים זרים, ואף אם יינשאו, ייגזר עליהם להיוותר באותו מעמד נצחי".

הבקשה ההומניטארית סורבה, ולכן עתר המוקד לבג"ץ ביום 25.12.2014, וטען כי החלטתו של משרד הפנים אינה סבירה ואף אינה עולה בקנה אחד עם התכלית הביטחונית של חוק האזרחות והכניסה לישראל (2003); אין במגורי ילדים קטנים בשטחים לתקופת ביניים לא ארוכה, ללא מעמד שם או זיקות משמעותיות, כדי להגדירם כתושבי השטחים, ה"מסוכנים" לביטחון ישראל. המוקד טען גם, כי יש טעם הומניטארי לתת לצעירים מעמד בישראל, שכן הם חיים בביתם שנים ללא מעמד וזכויות, וכי אין להחיל עליהם את המניעה הגורפת הנגזרת מחוק האזרחות והכניסה לישראל.

בדיון בעתירה ביום 21.1.2016 העיר השופט פוגלמן, כי החוק הישראלי כלל לא מאפשר לתת לאדם אשרת תייר מסוג ב/1 ללא הגבלה אולם השופטים לא מצאו מקום להתערבות. הם המליצו לעותרים למחוק את העתירה, תוך שמירה על טענותיהם ולהגיש בעתיד בקשה חדשה לוועדה ההומניטארית. בעקבות המלצת השופטים נמחקה העתירה בהסכמת הצדדים.

ביום 8.2.2016 הגיש המוקד בקשה חדשה למשרד הפנים, למתן מעמד לצעירים, בה עמד על כך ששר הפנים נעדר סמכות להאריך תוקף אשרת תייר (ב/1) מעבר לתקופה של 27 חודשים, על פי החוק, וגם משום כך הגיעה העת להסדיר את מעמדם של הצעירים בישראל. הבקשה נדחתה: "הרי שלא ניתן להגדיר את מרשיך כ'מבקרים' ורישיונות אלו ניתנו כחלופה למתן הפניות מת"ק לשם מתן אפשרות כניסה מהאזור לישראל... זאת מאחר והם אינם רשומים במרשם האוכלוסין באיו"ש". ערר שהוגש למשרד הפנים בעקבות זאת נדחה אף הוא.

המוקד הגיש ערר לבית הדין לעררים נגד החלטת משרד הפנים שלא לתת מעמד לצעירים, בו הדגיש כי אכן הצעירים אינם "מבקרים", והפגיעה בזכויותיהם מונצחת שלא לצורך. גם ערר זה נדחה. בפסק הדין העיר השופט כי "ככלל, מדיניות משרד הפנים היא כי אשרת שהייה תוענק לנתינים זרים רק לפי החוק ולא במקרים חריגים".

ביום 28.9.2016 הגיש המוקד ערעור מינהלי לבית המשפט המחוזי בירושלים, על פסק הדין של בית הדין לעררים. המוקד טען, כי בית הדין לעררים לא התייחס כלל לשאלת סמכותו של שר הפנים להאריך תוקף אשרה מסוג ב/1 לתקופה העולה על 27 חודשים, כפי שקובע החוק. המוקד טען, כי אשרה מסוג ב/1 אף היא אינה קבועה בחוק כפיתרון למי שמוגדר "תושב שטחים", אלא היא תוצר של שיקול דעת של שר הפנים. אין בסמכות השר לפעול מחוץ לגבולות החוק, ולתת אשרה מסוג זה לתקופה כה ארוכה. לפיכך דרש המוקד, כי נוכח נסיבות המקרה החריגות, ייתן שר הפנים לצעירים אלו מעמד של ממש בישראל, כפי שפעל בין השאר בעניינם של מעל 2,000 פלסטינים הרשומים כתושבי השטחים הכבושים, אך חיים בישראל שנים רבות במסגרת הליך לאיחוד משפחות, ובימים אלו מקבלים מעמד בישראל.

הערעור עדיין תלוי ועומד.