נערים פלסטינים תושבי הגדה המערבית נלקחים ממיטותיהם בשעות הקטנות של הלילה, ומשם למסע לילי מייגע בחסות הצבא, כשהם חשופים כל הדרך לאלימות מצד אנשי כוחות הביטחון. לאחר המסע, מוּבאים הנערים לחקירה כשהם מבוהלים ומותשים, ולעיתים קרובות לא מתאפשר להם לאכול או לשתות דבר במשך שעות רבות, ואף לא לעשות את צרכיהם. במרבית המקרים לא מתאפשר לנערים להיוועץ בעורך דין לפני או במהלך חקירתם, ואף לא מתאפשר להם ליצור קשר עם הוריהם באף אחד משלבי החקירה. הורי הנערים לא מקבלים הודעה בדבר מקום החזקת בנם, ולעיתים קרובות הדרך היחידה לאתרו היא באמצעות פנייה למוקד להגנת הפרט.
הנערים עוברים, במקרים רבים, מספר רב של "סבבי" חקירה על ידי כמה גורמים, בין אם אנשי צבא, גורמי שב"כ, או חוקרי משטרת ישראל. מרבית החקירות לא מתועדות חזותית או קולית כלל. בין פרקי החקירה, הנערים מוחזקים לא אחת בתאי בידוד בתנאים קשים, כשהם מנותקים לחלוטין מהעולם החיצון. במסגרת החקירות סופגים הנערים איומים, השפלות, ולעתים אף אלימות פיזית. זכות השתיקה לא מובהרת לנערים ברוב המכריע של המקרים, ולעיתים קרובות מופעל עליהם לחץ לחתום על הודאות שכתובות בשפה העברית, ושאת תוכנן אין הם מסוגלים לקרוא.
מציאות זו משתקפת ב-29 תצהירים שגבה המוקד, בין החודשים יולי עד אוקטובר 2017, מקטינים תושבי הגדה המערבית שנעצרו ונחקרו על-ידי כוחות הביטחון הישראליים במהלך שנה זו. ממצאים דומים עלו מתצהירים שגבה המוקד בשנת 2016 מ-32 קטינים פלסטינים שנעצרו בגדה. מדובר, אם כך, במדיניות שיטתית ומתמשכת של הפרת זכויותיהם של קטינים פלסטינים הנעצרים ונחקרים על-ידי כוחות הביטחון הישראליים.
הרשויות הישראליות השונות מתייחסות אל נערים פלסטינים כאיום ביטחוני גרידא, ללא כל התחשבות ברגישותם המוגברת לנוכח גילם. גישה זו משתקפת בפער החוקי בין היחס לקטינים פלסטינים לעומת היחס לקטינים ישראלים: החוק החל על מעצרים וחקירות של קטינים פלסטינים הוא הדין הצבאי הנוקשה. בניגוד לכך, קטינים ישראלים, לרבות אלה המתגוררים בהתנחלויות בגדה המערבית, זכאים להגנות המוגדרות בחוק הנוער הישראלי.
המוקד מנהל תכתובות עקרוניות בנושא מול הצבא ומול משטרת ישראל, במטרה להציף את הכשלים החוזרים שזוהו. התגובות שהתקבלו עד היום אופיינו בהתכחשות שיטתית לקיומן של בעיות.
