ביום 20.2.2020
אישר בג"ץ פה אחד את הריסתם העונשית של שני בתים בגדה המערבית, בהם מתגוררים בני משפחתם של שניים מהנאשמים בפיגוע מיום 23.8.2019 בו נהרגה רנה שנרב.
בפסק הדין העיקרי, אימצה השופטת וילנר את עמדת המדינה על כל היבטיה, ודחתה את מכלול טענותיו של המוקד בשלוש ה
עתירות אותן הגיש – שתיים נגד הריסת הדירה של משפחת חנאתשה ברמאללה (בשם בני המשפחה ובשם השכנים המתגוררים באותו בניין), ואחת נגד הריסת ביתה של משפחת מג'אמס בכפר ביר זית.
בדחותה את טענות המוקד במישור העקרוני – על כך שמדובר בענישה קולקטיבית פסולה כנגד חפים מפשע האסורה במשפט הבינלאומי, וכי יעילות המעשה מוטלת בספק – אמרה השופטת וילנר כי "נוכח גלי הטרור הרצחניים עמם מתמודדת מדינת ישראל מזה שנים... הרי ששימוש סביר ומידתי בסמכות ההחרמה וההריסה המעוגנת בתקנה 119 לשם הרתעה... הוא משום הכרח בל יגונה, ומהווה את
אחד ממופעיה המובהקים של דמוקרטיה מתגוננת" (הדגשה הוספה).
יצוין, כי פסק דין זה מתייחד בכך שלשונו מהדהדת שיח תקשורתי בו צדקנות מיתממת מהווה מסווה להתלהמות. בהקשר זה יש לציין את דבריו של המשנה לנשיאה מלצר, אשר כתב בפסק הדין כי שאלתו בדיון, "אם מי מהעותרים הוקיע, ולו בדיעבד, את מעשי המפגעים... נשארה, למגינת הלב, תלויה בחלל האוויר ונענתה בשתיקה מביכה וקשה מצד באי-כוח העותרים". המשנה לנשיאה לא הסתפק בדברים אלה והוסיף "תגובה זו אומרת דרשני, והיא עומדת לצד דבריו המרגשים של הרב שנרב [אביה של קורבן הפיגוע], שנאמרו בדיון...".
המוקד מבקש לרענן את זכרונו של המשנה לנשיאה, ומזכיר כי שאלתו
נענתה גם נענתה: המוקד השיב כי אין לשאלה זו רלוונטיות בעת בחינה של צו להריסת בית של אנשים שלא חטאו בדבר, וכי עצם העלאת השאלה מטילה בהם דופי ללא כל ביסוס ומעבירה עליהם את הנטל להוכחת צדקתם. זאת ועוד. באשר לדבריו של המשנה לנשיאה כי "אם היה מושמע גינוי כאמור – יתכן והדבר יכול היה .... לשמש, במקרים המתאימים, כאמצעי שניתן להתחשב בו כחלופה אפשרית לצווים, או לדרכים שבהם יש לבצעם", לא נותר למוקד אלא להזכיר כי באפריל 2019
אישר בג"ץ הריסת דירה בה התגוררו הוריו של מפגע, על אף שהם התנערו נחרצות ממעשהו של בנם.
המוקד אף מצר על כך שתוכנו של פסק הדין נמסר לתקשורת עוד קודם שהועבר לידיו, בניגוד לכל הליך תקין.
