חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג-2003, האוסר על מתן מעמד בישראל מכוח איחוד משפחות, חל על כל מי שישראל מגדירה כ"תושב אזור", כשבמונח "אזור" הכוונה לשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה. על פי לשון החוק, "תושב אזור" הוא "מי שרשום במרשם האוכלוסין של האזור, וכן מי שמתגורר באזור אף שאינו רשום במרשם האוכלוסין של האזור". לגבי החלופה הראשונה
קבע בית המשפט העליון בפרשת חטיב, כי היא כוללת כל אדם שרשום במרשם האוכלוסין של השטחים הכבושים, גם אם לא התגורר שם מעולם, ואילו לגבי החלופה השניה נקבע, כי נדרשת "בחינה מהותית – בהתאם למבחן מרב הזיקות – באשר לתושבותו בפועל של מבקש המעמד".
המחלוקת העקרונית סביב השאלה האם יש להמשיך ולראות באדם "תושב אזור" על אף שניתק את זיקותיו לשטחים זה מכבר ואינו רשום במרשם האוכלוסין הפלסטיני, היא שעומדת בבסיס
בקשה שהגיש המוקד להגנת הפרט ביום 16.10.2020, לרשות ערעור על
פסק דין שנתן בית המשפט לעניינים מינהליים בשבתו בערעור על החלטת בית הדין לעררים. הבקשה עוסקת בסירובו של משרד הפנים לשדרג את מעמדו של צעיר יליד ברזיל, המתגורר מזה 15 שנים ברציפות בירושלים המזרחית לצד אמו המשתייכת לאוכלוסייה הילידית של העיר ומחזיקה במעמד של תושבת קבע. הסירוב לשדרג את מעמדו של הצעיר נומק בטענה שיש לראות בו "תושב אזור" – שכן בהיותו קטין התגורר עם הוריו ברמאללה למשך כשבע שנים (ארבע מהן עוד בטרם נחקקה הוראת השעה) – וככזה, הוא אינו רשאי לקבל מעמד בישראל כי אם אשרות תייר בלבד.
המוקד טען כי שגה בית המשפט לעניינים מינהליים בפרשנותו לפיה הגדרתו של אדם כ"תושב אזור" לעניין הוראת השעה הינה נצחית ובלתי הפיכה, הגם שמציאות החיים עליה נשענת הגדרה זו חדלה מלהתקיים לפני זמן רב. המוקד הבהיר כי פסק הדין הנתקף מתעלם מהרציונלים שנקבעו בהלכת חטיב וכן מפסקי הדין החלוטים ב
עניין סלאחאת וב
עניין סדר, בהם נקבע כי עבור אותם אלה שאינם רשומים במרשם האוכלוסין הפלסטיני, "תושבות האזור" אינה אלא שיקוף של המציאות והיא עשויה לפקוע ככל שהאדם עזב את "האזור" וזיקותיו אליו פסקו. עוד הדגיש המוקד, כי אין שחר לטענה לפיה אי החלתה של הוראת השעה במקרה הנדון מרוקן מתוכן את תכליתה הביטחונית. ההיפך הוא הנכון. משהתברר כי מרב זיקותיו של הצעיר אינן לשטחים, הוא אינו יכול עוד להוות סכנה ביטחונית אליבא דהמדינה, ולפיכך אין מקום להחיל עליו את חוק הוראת השעה.
