לזרים הנשואים לישראלים אין זכות עצמאית להסדיר את מעמדם בישראל. זכות זו מוקנית לבן הזוג הישראלי, אשר נדרש לפנות למשרד הפנים בבקשה לאיחוד משפחות. במקרים בהם בת הזוג הזרה נתונה לאלימות מצד בן הזוג הישראלי, תלותה בנכונותו להסדיר את מעמדה מעצימה לאין ערוך את שליטתו בה ובמקביל את קשייה להיחלץ מהקשר. זאת, בשל החשש שאם תגיש תלונה במשטרה או תיפרד מבן הזוג, תגורש מישראל. כדי שסוגיית המעמד לא תהפוך לתמריץ שלילי לסיום הקשר, גיבש משרד הפנים נוהל שמטרתו לאפשר לבנות זוג זרות שכבר נוטלות חלק בהליך לאיחוד משפחות להמשיך ולקבל מעמד בישראל באופן עצמאי וללא תלות בבני זוגן האלימים, בהתקיים נסיבות מסוימות (להלן:
נוהל אלימות). ואולם, בנוהל קבועים קריטריונים נוקשים ובנוסף נראה שפקידי משרד הפנים והוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים מיישמים אותו באופן מצמצם. במקרים כאלה נדרשת לא פעם פנייה לערכאות.
כך במקרה שלפנינו, העוסק בסירובו של משרד הפנים מיום 28.1.2020, להמשיך ולהסדיר מטעמים הומניטאריים את מעמדה של תושבת ארעית בישראל ואזרחית ירדנית במקור, קורבן אלימות ואם לילדים קטינים, המתגוררת בירושלים המזרחית מאז נישואיה בשנת 2006. האישה הגישה את בקשתה בשלהי 2017, והסבירה במסגרתה כי פתחה בהליכי גירושין מאבי ילדיה בעקבות אלימות קשה שהפעיל נגדה. החלטת הסירוב התבססה על המלצתה של הוועדה הבינמשרדית ומשמעותה היתה כי לא רק שהאישה תיאלץ לעזוב את ביתה, אלא כי ילדיה יאלצו לבחור אם להיפרד מאמם או להיעקר מסביבתם הטבעית, מאביהם, ממשפחתם המורחבת ומכל המוכר להם. בין הנימוקים להחלטה, נטען כי "זיקתה של העוררת למדינת מוצאה חזקה וממשית יותר מזיקתה לישראל"; וכן כי האלימות שהפעיל נגדה בן זוגה לשעבר לא מצדיקה מתן מעמד.
ביום 9.3.2020
הגיש המוקד ערר לבית הדין לעררים בדרישה לביטול ההחלטה. המוקד טען כי הסירוב לוקה בפגמים ובחוסר סבירות קיצוני משום שזיקותיה של האישה לישראל חזקות בבירור מזיקותיה למדינת מוצאה; כי חייהם של ילדיה נטועים בישראל וטובתם מחייבת את הותרתם בסביבתם הטבעית; וכן כי עובדת היותה קורבן אלימות לא קיבלה ביטוי הולם בהחלטת משרד הפנים.
בית הדין
קיבל את הערר ביום 27.4.2021, וקבע כי "יש... להורות על השבת עניינה של העוררת לבחינה מחודשת של הוועדה הבינמשרדית". הדיין שלומי ויזן הבהיר כי התערבותו החריגה בשיקול הדעת הרחב המסור למשרד הפנים בעניינים אלה נעוצה בכך שמקרה זה שייך לאותם "מקרים יוצאי דופן בהם נפל פגם חמור או מהותי בשיקול דעתה [של הוועדה]".
בביקורת על התנהלות הוועדה, נכתב בפסק הדין כי פרוטוקול הוועדה נעדר כל דיון בסוגיית האלימות כלפי העוררת, ו"בודאי שלא ניתן לומר כי נערך דיון מעמיק בסוגיה, ולא כי נבחן האיזון הראוי בין שיקול האלימות ומכלול הזיקות,
תוך מתן המשקל הראוי לתכלית נוהל האלימות [הדגשה במקור]...". בנוסף, נמתחה ביקורת בפסק הדין על התעלמותה של הוועדה משיקולים הנוגעים לעקרון טובת הילד, שכן, "במקרים בהם טובת הילד המשותף תומכת בהישארותו במדינת ישראל, הזיקה שהוא יוצר בין הורהו הזר למדינה מתלכדת עם התכלית ההומניטרית התומכת בהסדרת מעמד קורבנות אלימות, ומשנה את האיזון בצורה ממשית". עוד נקבע כי הוועדה שגתה בהמלצתה גם משום שקיים קשר כלשהו בין הילדים לאביהם, ואילו הרחקה של נתין זר וילדו המשותף עם בן זוג ישראלי אפשרית רק כשאין כל קשר בין הקטין להורה הישראלי. בהקשר זה צויין "למעלה מן הצורך", כי גם אם עניינה של האישה היה נבחן מתוקף נוהל הפסקת הליך מדורג ולא נוהל אלימות (כפי שניסתה המדינה לטעון), עצם קיומו של קשר כלשהו בין האב לילדיו מחייב לשקול את טובתם ולבחון את "טיב הקשר והשפעתו עליהם בטווח הרחוק... כי להווי ידוע כי מוטב לקטינים כי יגדלו בצד שני הוריהם, ככל שהדבר מתאפשר".
