בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל את ערעורי המוקד וביטל את פסק הדין שאישר לגרש מ"שיקולי הרתעה כלליים" שבעה בני משפחה חפים מפשע מביתם שבירושלים המזרחית

ביום 13.4.2023 קיבל בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים את סדרת ערעוריו של המוקד להגנת הפרט מיום 19.10.2022, וביטל את פסק דינו של בית הדין לעררים מיום 20.9.2022, בו אושרה לראשונה החלטת משרד הפנים משנת 2020 לשלול "לצרכי הרתעה" היתרי שהייה ורשיונות ישיבה ארעית בישראל אשר ניתנו לבני זוגם וילדיהם של פלסטינים תושבי קבע במסגרת הליכי איחוד משפחות ורישום ילדים. פסק הדין של השופטת תמר בר-אשר ניתן בעניינם של 10 אנשים החיים מזה שנים בירושלים המזרחית, שלהם קירבת משפחה, לחלקם מרוחקת, למבצע הפיגוע מיום 8.1.2017 בשכונת ארמון הנציב שבעיר. בפסק הדין נקבע כי על המדינה להחליט מחדש – בפעם הרביעית – בבקשותיהם של המערערים לחידוש רישיונות הישיבה או היתרי השהייה שניתנו להם, וזאת תוך שישה חודשים ממועד מתן פסק הדין. בכך סרה לעת עתה סכנת הגירוש לה היו נתונים שבעה מתוך ה-10.

בפסק הדין בוטלה כליל קביעתו של בית הדין לעררים לפיה שר הפנים מוסמך להפסיק הליך של איחוד משפחות ורישום ילדים משיקולי הרתעה גם בהעדר הסמכה מפורשת. השופטת קבעה כי ההפך הוא הנכון – שיקול דעתו של השר למנוע או לשלול מעמד מטעמים ביטחוניים מוגבל "אל גדרי ההסמכה המפורשת הקבועה בחוק", כלומר למצב בו נשקף סיכון ישיר מהמבקש/בעל ההיתר עצמו או מבני משפחתו כמוגדר בחוק האזרחות והכניסה לישראל – דהיינו "בן, הורה, ילד, אח ואחות ובני זוגם". במקרה דנן, לא רק שחלק מהמערערים בעלי קרבה מרוחקת למפגע (בני דוד ואחיינים), כאמור, אלא ש"בענייננו, חוות דעת גורמי הביטחון עליה נסמכה החלטת שר הפנים הנדונה, אינה עוסקת בסיכון ביטחוני, ישיר או עקיף, הנשקף מהמערערים או ממי מבני משפחתם... אלא עניינה מידע על אודות 'שיקולי הרתעה כלליים'" ותו לא. השופטת ציינה כי לו רצתה המדינה להרחיב את סמכותו של שר הפנים, יכלה לעשות כן במהלך השנים בהן התנהלו ההליכים.

השופטת מתחה ביקורת על כך שהחלטתו השלישית של שר הפנים (ובהמשך לכך, גם פסיקתו של בית הדין לעררים) חמקה מלהתמודד באופן ממשי עם הקביעות בפסק הדין בעניין חטיב, שהוא בגדר "הלכה נכונה, אשר לא נמצא טעם מבורר לסטות ממנה". בעניין חטיב – מקרה נוסף בו ייצג המוקד בהצלחה אישה אשר שר הפנים החליט לשלול את מעמדה בשל מעשיו של בנה – נקבע, בין היתר, כי שלילת מעמד בהעדר כל מניעה ביטחונית ישירה או עקיפה הינה בלתי מידתית ומוּנעת משיקול פסול של ענישה, וכי בהחלטת השלילה, לא ניתן משקל ראוי לפגיעה הממשית בזכות היסוד של האם לחיי משפחה ומשמעותה הקשה של עקירת המשפחה ממרכז חייה הקבוע. גם במקרה הנדון, קבעה השופטת, לא ניתן בהחלטת השר משקל ראוי "למשמעות מרחיקת הלכת של עקירת משפחות המערערים מהמקום ששימש את מרכז חייהם במשך שנים רבות, או... לאפשרות של ניתוק מי מבני המשפחה בשל החלטת השר".

בית המשפט אף הורה למדינה לשאת בהוצאת המערערים בסך כולל של 38,000 ₪ (2,000 ₪ לכל מערער). בכך בא על סיומו הראוי סבב רביעי של הליכים משפטיים אותם ניהל המוקד מטעמן של המשפחות במשך למעלה משש שנים.