המוקד בסדרת עתירות הביאס קורפוס לגילוי מקום מעצרם של תושבי רצועת עזה המוחזקים בישראל במחשכים

ביום 18.2.2024 דחה בית המשפט את עתירת המוקד למתן צו הביאס קורפוס בשמם של עשרות פלסטינים הרשומים כתושבי רצועת עזה אשר נעצרו על ידי ישראל בעקבות פרוץ המלחמה ביום 7.10.2023, ואשר מקום החזקתם אינו ידוע. בית המשפט דחה את העתירה כמיקשה אחת בנימוק פורמליסטי וקלוש, לפיו "אין לכרוך יחד באותה עתירה עניינם של עותרים שונים".    

בלית ברירה, החל המוקד בהגשת עתירות פרטניות למתן צו הביאס קורפוס, הכוללות יפויי כוח של בני המשפחות (בעקבות קביעת בית המשפט בעניין בעתירה מנובמבר 2023). בעתירות אלו חזר המוקד ודרש כי המדינה תודיע למשפחה בכל מקרה ומקרה, היכן מוחזק העותר ומכוח איזה דין; את פרטי שחרורו או העברתו לגורם אחר, ככל שהתרחשו; וכן כי יוּתר לעותר להיפגש עם עורך דין על מנת לעמוד על תנאי הכליאה וחוקיותה. המוקד טען כי גם בעת מלחמה קשה וחסרת תקדים זו, חובתה של ישראל, מתוקף כל דין, הינה למסור ללא שיהוי הודעה על מקום מעצרו של כלוא, וזאת אף בעניינם של מי שנחשדים כמעורבים בלחימה. המוקד הוסיף כי ישראל מחזיקה כעת כלואים עזתים רבים לתקופה שאינה ידועה וללא הבטחת זכויותיהם הבסיסיות ביותר, ובעיקר זכותם להליך הוגן, לפגישה עם עורכי דין ולביקורת שיפוטית. המוקד טען כי החזקה במחשכים מגבירה משמעותית את הסיכוי שהכלוא ייחשף לעינויים או ליחס אכזרי, בלתי אנושי ומשפיל וכשלעצמה עולה כדי עינויים ויחס בלתי אנושי. המוקד הזכיר כי מעדויות ודיווחים שונים עולה כי התנהלותם של כוחות הביטחון הישראלים בימים אלה רחוקה, בלשון המעטה, מלהבטיח שמירה על שלמות גופם וכבודם של עצורים עזתים. אמנת רומא, הוסיף המוקד, מגדירה כפשעים נגד האנושות וכפשעי מלחמה את הסירוב לגלות את מקום מעצרם של אנשים.  

בתגובותיה לתשע מהעתירות טענה המדינה, כי יש לדחותן על הסף בהסתמכה על פסק דין אלואחד, שניתן סמוך לפרוץ המלחמה, בו נקבע באופן תמוה כי אין לישראל כל חובה למסור מידע למשפחותיהם של כלואים עזתים. בחסות הכרעה זו, הסתפקה המדינה בציינה ש"עצורים אלו מוחזקים מכוח הדין הישראלי, בין אם מכוח חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, התשס"ב-2022 (להלן: חוק הלבח"ים), [טעות במקור, צ"ל 2002] ובין אם מכוח צווי מעצר פליליים; וככלל הם מוחזקים בתחילה במתקני כליאה צבאיים בעת כליאתם הראשונית ובחינת הצורך בהמשכה; וככל שנדרש המשך כליאתם, הם מיועדים לעבור להחזקה במתקני שירות בתי הסוהר". 

בארבע עתירות נוספות מסרה המדינה תגובה עניינית לגופו של מקרה: במקרה אחד, נמסר כי אין אינדיקציה למעצרו או להחזקתו של העותר, והעתירה עודנה תלויה ועומדת עד לעריכת בירורים נוספים. במקרה אחר כי העותר שוחרר, ולפיכך נמחקה העתירה. במקרה של כלוא אשר נעצר בגדה ואינו מוגדר כ"לוחם בלתי חוקי" נמסר כי הוא מוחזק בענתות ואיפשרו לו להיוועץ עם עורך דין. במקרה אחרון, מזעזע וטראגי, העתירה נמחקה לאחר שבני המשפחה מצאו בביתם ההרוס את גופתה של הקשישה – אשר אותה ראו בפעם האחרונה בחיים  כאשר הצבא הגיע לביתם, עצר את חלקם וגירש את יתרתם, ואילץ אותם להשאיר את הקשישה חסרת הישע בחזקתם של חיילים, שהתחייבו לשמור עליה. 

יצוין כי ארגוני זכויות אדם, בהם המוקד להגנת הפרט, עתרו ביום 19.2.2024 נגד התיקון לחוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים שנחקק בעקבות פרוץ המלחמה, ואשר מתוקפו מוחזקים מרבית הכלואים העזתים. בעתירתם טענו העותרים שהתיקון, שתוקפו ארבעה חודשים, "שינה באופן קיצוני" את הוראות חוק הלבח"ים ומאפשר, בין היתר, החזקת כלואים ללא הליך מנהלי כלשהו לתקופה מקסימלית של 45 ימים, במקום 96 שעות, וכן את החזקתם ללא כל ביקורת שיפוטית לתקופה מקסימלית של 75 יום, במקום כשבועיים; כמו כן, התיקון מאפשר מניעת מפגש עם עורך דין לפרק זמן של 180 ימים, ולאחרונה קוצרה התקופה ל-90 ימים אך בפועל המפגשים לא מתאפשרים. עתירה זו עודנה תלויה ועומדת.