החלטת בית המשפט הצבאיביום 16.10.05 הורה בית המשפט הצבאי על קיצורה המהותי של התקופה הנקובה בצו המעצר שהוצא כנגד פלסטיני המוחזק במעצר מינהלי כבר כארבע שנים. השופט קבע כי תקופה זו תקוצר בחודש וכי המעצר לא יוארך שוב אם לא יוצג בפני המפקד הצבאי חומר חדש, כבד משקל ומשמעותי, בעניין העצור. העצור מיוצג ע"י עו"ד מהמוקד להגנת הפרט.
החלטת השופט הצבאי עסקה גם בנוהג לקיים "דיוני דחייה" - דיונים הנקבעים מלכתחילה רק כדי שיידחו למועד מאוחר יותר. דיוני דחייה נקבעים רק כדי לעמוד לכאורה בהוראות הצו בדבר מעצרים מינהליים, המורה כי יש לקיים ביקורת שיפוטית לא יאוחר משמונה ימים אחרי כניסתו לתוקף של צו מעצר מינהלי אינדיבידואלי, שאם לא כן ישוחרר העצור. המוקד נאבק נגד נוהג פסול זה כבר שנים אחדות. השופט קבע כי קיומם של "דיוני דחייה" סותר את לשון הצו ואת כוונתו. זאת, מאחר שהבאת עצור בפני שופט, שאינו מעיין במידע שעליו מתבסס המעצר, רק כדי לבשר לו שלא יתקיים דיון בעניינו, אינה ממלאת אחר הוראות הדין.
החלטת בית המשפט הצבאי לערעוריםהתביעה הצבאית ערערה על שחרור העצור וביום 24.11.05 קיבל בית המשפט הצבאי לערעורים את הערעור. יש לציין, כי הראיות המהותיות האחרונות למסוכנותו לכאורה של העצור הן משנת 2002. אף על פי כן קבע שופט ערכאת הערעורים, כי בהתחשב בכוונה המיוחסת לעצור, לביצוע פיגוע ארבע שנים קודם לכן, בשהותו בכלא יחד עם עצורים ביטחוניים אחרים, ובהתלהטות המצב הביטחוני בשטחים לאחרונה, יש להשאירו במעצר מינהלי.
עם זאת, הותיר השופט על כנה את קביעת בית המשפט קמא בעניין "דיוני הדחייה", בקובעו כי:
..."אם הייתה נדרשת אך הודעה על מועד דיון עתידי, לא היה צורך להביא את העצור בפני שופט... לדעתי בשלב התחלתי זה, אמנם אין השופט צריך לקבל החלטה סופית, אולם הוא אמור לבדוק האם על פני הדברים יש בכלל בסיס למעצר מינהלי. אם אין שום בסיס למעצר, על השופט לשחרר מיידית את העצור. זו הסיבה שהמחוקק דרש כי העצור יובא במהרה בפני שופט".
העתירה לבג"ץ ופסק הדיןלאור ההחלטה שלא לקצר את צו המעצר המינהלי, הגיש המוקד ביום 29.11.05 עתירה לבג"ץ לשחרורו של העותר. בעתירה נטען, בין היתר, כי בהתחשב בתקופה הארוכה שהעותר מוחזק במעצר מינהלי, ובכך שהחומר הביטחוני האחרון למסוכנותו לכאורה הוא משנת 2002, הרי שההחלטה להמשיך ולהחזיקו במעצר היא בלתי סבירה באופן קיצוני ובלתי מידתית. החלטה זו גם אינה עומדת במבחנים שקבע בית המשפט העליון להערכת מסוכנותו של עצור מינהלי אם ישוחרר.
ביום 22.12.05 ניתן פסק הדין בעניין. הנשיא אהרן ברק קבע בפסק דינו כי בהתבסס על החומר המודיעיני החסוי בעניינו של העותר, עולה כי בטרם נעצר התכוון העותר לבצע פיגוע התאבדות. בכך אין כל חדש, אולם קביעות נוספות בפסק הדין מעלות, לכל הפחות, תהיות. כך למשל, השופט ברק לא הסתפק באמירה זו, אלא ציין, בפתח דבריו, כי העותר נעצר עת היה בדרכו לביצוע הפיגוע. זאת, בניגוד לטענות המדינה עד כה, שייחסו לו רק כוונה לבצע פיגוע. דוגמא נוספת: השופט ברק פסק כי קיים חומר עדכני ולפיו כוונותיו אלה של העותר לא השתנו. קביעה זו איננה מתיישבת עם קביעת שופט ערכאת הערעורים הצבאית - המבוססת על החומר המודיעיני החסוי שהובא לפניו - לפיה המידע המהותי האחרון לגבי כוונותיו אלה היה לכל המאוחר משנת 2002.
לאור זאת, דחה בג"ץ את העתירה, וקבע כי החלטת המדינה להשאיר את העותר במעצר הינה סבירה, וזאת כאמור על אף שהוא שוהה זה כארבע שנים במעצר מינהלי.
להחלטת בית המשפט הצבאי מיום 26.10.05
להחלטת בית המשפט הצבאי לערעורים מיום 24.11.05
לעתירת המוקד מיום 29.11.05
להחלטת בג"ץ מיום 22.12.05
