לקריאת הדו"ח המלא
היחס לכלואים הוא אחד מאבני הבוחן לשמירה על זכויות האדם. הפגיעה בתושבי השטחים הכבושים, המוחזקים בישראל במעצר ובמאסר, העסיקה את המוקד להגנת הפרט ואת בצלם מיום היווסדם. במהלך השנים השתנו אופני הפגיעה בכלואים, בין היתר בעקבות לחצם של ארגונים לזכויות האדם וגופים בינלאומיים, אך התופעה עצמה נמשכת.
דו"ח זה מבוסס על עדויותיהם של 121 פלסטינים שהוחזקו במתקן חקירות של השב"כ בפתח-תקווה ברבע הראשון וברבע האחרון של שנת 2009. תקופת ההחזקה הגיעה לעתים עד חודשיים. מהעדויות עולים דפוסי התנהלות של הרשויות כלפי העצורים. על חלק מן הדפוסים דיווחו כל העצורים ועל אחרים דיווחו רוב העצורים או חלקם.
מהעדויות עולה כי כאשר אנשים נעצרו בביתם, המעצר בוצע תמיד בשעות הקטנות של הלילה. ב-30% מהמקרים נקטו כוחות הביטחון אלימות פיזית כלפי העצור במהלך המעצר או בעת ההעברה למתקן הכליאה. הכלואים דיווחו כי הובלו בכלי-רכב צבאיים וחלקם דיווחו כי נדרשו לכרוע או לשכב על רצפת כלי-הרכב, במקום לשבת על ספסל. הם לא הורשו לקחת עימם חפצים שיזדקקו להם במעצר ושמותרים בהחזקה במערכת בתי-הכלא, ואף חפצים שהיו על גופם, כגון שעונים, נלקחו מהם.
לאחר שהגיעו למתקן בפתח-תקווה, הוחזקו העצורים בחדרי חקירות ובתאי צינוק. התאים זעירים והמזרן תופס כמעט את כל שטח התא, גם באותם תאים המיועדים למספר כלואים ושבהם מספר מזרנים. התקרה כה נמוכה שכלוא יכול לגעת בה. כמעט בכל תאי הצינוק אין חלונות ואין דרך להבחין בין יום לבין לילה. האוורור מלאכותי בלבד, ו-26% מהכלואים דיווחו שלתאים הוזרם אוויר קר מאוד או חם מאוד. האור בתאים דולק 24 שעות ביממה, מצב שגרם לכלואים לכאבי עיניים, לקשיים בראייה ולקשיי הירדמות ושינה. קירות הצינוק אפורים, מחוספסים מאוד ועליהם זיזים, שאינם מאפשרים להישען עליהם. 78% מהעדים הוחזקו בתאים אלה בתנאי בידוד, ללא חברתו של כלוא נוסף, לפחות חלק מתקופת החזקתם במתקן.
תנאי ההיגיינה היו מחפירים – שירותי הכריעה בתאי הצינוק הפיצו צחנה; המזרנים והשמיכות היו מטונפים; הכלואים לא קיבלו אמצעים לניקוי התאים, להוציא במקרים בודדים ולאחר דרישה עיקשת; 35% מהכלואים לא קיבלו בגדים להחלפה במשך זמן רב ואף לאורך כל החזקתם במתקן; ומ-27% מהם נמנעו מקלחות. כלואים רבים דיווחו כי לקו בבעיות עור בעקבות ההחזקה במתקן.
בחדרי החקירות הוחזקו העצורים כשהם כבולים לכיסא המקובע לרצפה, באופן שמנע מהם כמעט לחלוטין להניע את גופם. הכבילה בתנוחה זו נמשכה לעיתים שעות רצופות, עם הפסקות קצרות לשירותים ולאוכל בלבד, לעתים גם מבלי שנחקרו ואף מבלי שחוקר נכח בחדר. 13 מהכלואים דיווחו על מניעת שינה שנמשכה למעלה מ-24 שעות במהלך החקירה. חלקם נחקרו מספר יממות רצופות, עם הפסקות קצרות בלבד לשינה. העצורים דיווחו כי תנאי ההחזקה בצינוק ובחדר החקירות פגעו ביכולתם לישון, גם ללא הפרעה יזומה.
36% מהכלואים דיווחו כי חוקרים השפילו וקיללו אותם. 56% דיווחו כי החוקרים איימו עליהם ובחלק מהמקרים דיווחו הכלואים על איומים בהפעלת אלימות. 10% דיווחו על איום ב"חקירה צבאית" – ביטוי שאינו מוגדר מפורשת אך נתפס כאיום בהפעלת אמצעי אלימות חריפים – על אף שהמדינה התחייבה בשנת 2007 לחדול מהשימוש בביטוי זה בעקבות דו"ח קודם של המוקד להגנת הפרט ובצלם. 9% מהעדים מסרו שהחוקרים הפעילו כלפיהם אלימות פיזית בחדר החקירות. רבים דיווחו כי החוקרים השתמשו בבני משפחתם כדי להפעיל עליהם לחץ. באחד המקרים הובאה למתקן אלמנה בת 63, שבני משפחתה שהיו עצורים במתקן ונחשפו לסבלה במעצר. לאחר יומיים שוחררה האישה ללא כל אישום.
42% מהעדים הוחזקו במתקן, בתנאים שתוארו, במשך שבוע או יותר לאחר תום חקירתם, וחלקם הוחזקו בו חודש או יותר לאחר תום חקירתם.
ההתנהגות כלפי הכלואים, כפי שנחשפה בדו"ח, תואמת תורת חקירה המבוססת על שבירת רוחו של העצור באמצעות גרימת הלם וחרדה, תוך ניתוקו מכל נקודת אחיזה בחייו הרגילים וחשיפתו לתנאים של חסך חריף בגירויים חושיים, בתנועה ובקשר אנושי. לאלו נוספת החלשתו הפיזית של העצור באמצעות מניעת שינה, הפחתת מזון, חשיפה לקור וחום וגרימת כאב, שמקורו בעיקר בתנוחות גוף נוקשות. תורת חקירה זו תוארה במדריכי חקירה של ה-
CIA משנות הששים והשמונים של המאה הקודמת, אשר שימשו להדרכת חוקרים שפעלו במדינות רודניות באמריקה הלטינית. תוצאת השימוש בשיטות אלה, לפי אותם מדריכים, היא גרימת רגרסיה נפשית והפיכת הכלוא לחומר ביד החוקר.
ההתנהלות כלפי הכלואים, כפי שהיא עולה מהדו"ח, זוכה לגיבוי מצד רשויות המדינה. בכל הנוגע למעשיהם של חוקרי השב"כ, הוגשו מאז שנת 2001 למשרד המשפטים 645 תלונות של נחקרים – אך אף לא אחת מהן הובילה לחקירה פלילית. בכל הנוגע לאלימות שמפעילים חיילים במהלך המעצר, עמדתה הרשמית של המדינה היא שאלימות זו אסורה. עם זאת, למרות התרעות חוזרות ונשנות, תופעה זו עודנה רווחת ונראה כי המסר שמקבלים החיילים ממפקדיהם הוא אמביוולנטי, לכל הפחות.
האמצעים המתוארים בדו"ח מהווים יחס אכזרי, בלתי-אנושי ומשפיל ובחלק מהמקרים מגיעים לכדי עינויים. כל אלו אסורים באיסור מוחלט, שאין לחרוג ממנו. במשפט הבינלאומי נקבע באופן חד-משמעי, כי שום מצב חירום לא יוכל לשמש עילה לביצוע מעשים כאלה.
בשנת 1999 קבע בית המשפט העליון כי לחוקרי השב"כ אין סמכות לחרוג מהמקובל בחקירה משטרתית רגילה, שחייבת להתנהל באופן סביר והוגן, מבלי לפגוע בכבודו של הנחקר. בית המשפט פסל שורה של שיטות חקירה שבהן השתמש השב"כ באותה תקופה. ממצאי המחקר הנוכחי מלמדים כי על אף השינויים המשמעותיים שחלו בשיטות החקירה של השב"כ, נראה כי השב"כ לא קיבל את התפיסה העקרונית והמהותית העולה מפסק-הדין, לפיה אותם כללים החלים על המשטרה בעת חקירה חלים גם עליו. חקירות השב"כ עודן מתבססות על אמצעים פוגעניים ואכזריים וחורגות באופן מובהק מדיני החקירה הרגילים, המיושמים בחקירות משטרתיות מקובלות בישראל.
מדינת ישראל מנסה להצדיק את ההפרות הקשות של זכויות העצורים כמאמצים חיוניים לסיכול מעשי טרור חמורים. טענה זו אין בה כדי להתיר חריגה מהאיסור המוחלט על יחס אכזרי, בלתי-אנושי ומשפיל ועל עינויים. זאת ועוד, ניסיונה של ישראל להסיט את הדיון הציבורי למה שמכונה "דילמת הפצצה המתקתקת" הוא מלאכותי, כפי שעולה בבירור מדו"ח זה. זאת כיוון שרוב העצורים שמסרו את עדויותיהם לצורך הדו"ח לא נחשדו בעבירות חמורות, וחלקם אף הואשמו בפעילות שהיא פוליטית או דתית במהותה. גם העובדה שההתעללות בכלואים נמשכה תקופה ארוכה לאחר שחקירתם הסתיימה, מפריכה את הטענה שכל תכליתה הוא סיכול מעשי טרור.
המוקד להגנת הפרט ובצלם מציעים לבחון את התנהלות הרשויות כלפי הכלואים הפלסטינים על-רקע זהותם הלאומית ופעילותם נגד הכיבוש המתמשך, ולא רק על רקע סוג הסיכון שייתכן שנשקף מהם לחיי אדם. היחס האכזרי כלפי הכלואים מתאפשר על רקע הדה-הומניזציה בישראל כלפי האוכלוסייה הפלסטינית. פרספקטיבה זו מספקת הסבר טוב יותר לתופעת ההתעללות מאשר הדילמה המלאכותית של "פצצה מתקתקת", שהעיסוק בה רווח בשיח הציבורי.
על מדינת ישראל מוטלת החובה לעקור את השימוש באמצעים אלה מהשורש. לצורך זה נדרשות פעולות שיביאו לשלוש תוצאות הכרחיות: הפסקת ההפרה של זכויות האדם של הכלואים, הענשת העבריינים ופיצוי הקורבנות. בנוסף, ישנה חשיבות לחקירה עצמאית מלאה, בלתי-תלויה ושקופה של ההפרות-לכאורה ולפרסום מלא של ממצאיה.
