בית המשפט קיבל את עתירת המוקד להגנת הפרט: תשע שנים לאחר הגשת בקשתם, יקבלו בניה הבגירים של תושבת ירושלים המזרחית היתרי שהייה בירושלים

שישה ילדים נולדו לתושבת ירושלים ולבעלה, תושב השטחים. ארבעה מהם קיבלו מעמד קבע בישראל ורק תאומיה הבכורים, ילידי 1986, נותרו מחוסרי מעמד. השניים נולדו בערב הסעודית ואביהם רשם אותם במרשם האוכלוסין בשטחים.

מאז שנת 2001 מתגוררת המשפחה באופן קבוע בירושלים. בפברואר 2003 הגישה האם בקשה להסדרת מעמדם של הבנים, שהיו באותה עת בני 16 וכמה חודשים. הבקשה הוגשה עוד טרם נחקק חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), אלא שתקפה הייתה אז החלטת הממשלה מספר 1813, שקדמה לחוק, ועסקה בהפסקת הליך איחוד המשפחות לתושבי שטחים. החלטת הממשלה הוחלה גם על הסדרת מעמד ילדים שאחד מהוריהם תושב ירושלים המזרחית והאחר תושב השטחים. כתוצאה מכך סורבה הבקשה להסדרת מעמד הבנים. מאוחר יותר באותה שנה נכנסה לתוקף הוראת השעה בנוסחה המקורי, שקבע שניתן להעניק מעמד לילדים עד גיל 12 בלבד. עתירה מינהלית שהגישה האם נגד החלטת משרד הפנים נדחתה, בטענה שגילם של הבנים למעלה  מ-12 שנים.

בשנת 2005 תוקן החוק, כך שניתן לתת היתרי שהייה בירושלים לילדים בגילאים שבין 14 ל-18. בקשה נוספת שהגישה האם להסדרת מעמד הבנים נדחתה בטענה שבמועד הבקשה, ואף במועד התיקון לחוק, עברו הבנים את גיל 18 ואינם זכאים להיתרי שהייה, כלשון הוראת השעה.

בספטמבר 2010 הגיש המוקד עתירה מינהלית נוספת בעניינם של הבנים. בעתירה טען המוקד, בין השאר, כי התיקון להוראת השעה נועד להקל על הוראות החוק ולהפוך את החוק למידתי יותר, לאור הערות  השופטים בבג"ץ עדאלה. בית המשפט אף קבע בבג"ץ 4022/02, כי הוראות חוק האזרחות והכניסה לישראל, במתכונתו המתוקנת משנת 2005, יחולו גם על מי שהגיש את הבקשה בתקופה שבין החלטת הממשלה 1813, מאי 2002, לכניסתה לתוקף של החוק באוגוסט 2003. עוד מדגיש המוקד כי, על פי הפסיקה העניפה, המועד הרלוונטי לבחינת גיל מבקש המעמד במסגרת החוק, הוא הגיל בו הוגשה הבקשה המקורית. במקרה של הבנים מדובר בבקשה משנת 2003 עת היו, כאמור, בני 16 שנים.

בית המשפט קיבל את העתירה וקבע, כי יש להחיל את הוראת התיקון להוראת השעה על בקשת הבנים העותרים ולתת להם היתרי שהייה, על אף שעברו את גיל 18.

בית המשפט מתייחס בפסיקתו גם לחשיבותו של התא המשפחתי – "התא המשפחתי, הכולל את ההורים ואת האחים האחרים שלהם היו היתרי שהייה, לא השתנה כתוצאה מהפיכת העותרים 2 ו-3 לבגירים. המשפחה היא אותה משפחה. הקושי בסירוב לאיחודה הוא אותו קושי. חלוף הזמן אינו מקהה את הבעיה ולא פותר אותה."