ביום 6.4.1992 נמצאה תינוקת בת יומה בפתחו של בית יתומים בירושלים המזרחית, ללא כל פרט מזהה. מנהלת המקום, פלסטינית תושבת קבע בישראל, לקחה את התינוקת תחת חסותה, גידלה אותה כבתה, והפכה לאפוטרופוסית החוקית שלה בצו של בית הדין השרעי. כך, גדלה הילדה בבית היתומים ללא מעמד חוקי בישראל, שכן משרד הפנים סירב לרשום במרשם האוכלוסין ילדה ללא מסמכי לידה. כשהגיעה הילדה לגיל 16 הגיע עניינה לטיפול במוקד להגנת הפרט.
לאחר
מאבק משפטי ארוך החליטה הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים לתת לצעירה אשרת כניסה לישראל מסוג ב-1 לתקופה של שנתיים, שבסופן תוכל להגיש בקשה לשדרוג המעמד. אשרה זו מיועדת לתיירים שמגיעים לישראל, ולמעט אישור עבודה אין אשרה זאת מעניקה זכויות כלשהן. למרבה האירוניה, לצעירה, בהיותה מחוסרת מעמד בעולם, אין כל דרכון שבו ניתן היה להטביע את אשרת הכניסה.
ביום 2.12.2012
הגיש המוקד השגה חריפה על החלטת הוועדה. המוקד טען, כי החלטת הוועדה פוגענית ובלתי סבירה והדגיש את הפגיעה הקשה בחייה של הצעירה ואת הנורמות המשפטיות הבינלאומיות להן התחייבה ישראל באמנות שונות, שמהן מתעלמת ההחלטה. המוקד דרש כי עניינה של הצעירה יוסדר באופן מיידי ויוענק לה מעמד קבע.
ביום 6.11.2013, לאחר קרוב לשנה של עיכוב במתן מענה להשגה,
החליטה הוועדה להשיב את עניינה של הצעירה לעיון חוזר בוועדה הבינמשרדית. הוועדה קיבלה את טענת המוקד, לפיה מתן אשרת תייר למחוסרת מעמד בעולם אינו פיתרון למצוקתה של הצעירה, לא מקדם את עניינה ולמעשה מנציח את מצבה. הוועדה אף הסכימה עם הטענה העקרונית של המוקד, לפיה אשרת ב-1 אינה מעניקה זכויות סוציאליות כלשהן ולמעשה, כלל אינה מהווה מעמד חוקי כלשהו. הוועדה העירה כי בהעניקה לצעירה אשרה מסוג כזה, הותירה הוועדה הבינמשרדית את הצעירה ללא מעמד, למרות שאין מחלוקת על כך שקיימים טעמים הומניטאריים לבקשתה. לבסוף, קבעה הוועדה כי עד להכרעתה בשנית של הוועדה הבינמשרדית בנושא, יוארך תוקף האשרה מסוג ב-1 של הצעירה.
