הזכות שלא להיות נתון לעינויים היא זכות מוחלטת, התקפה בכל מצב ובכל הנסיבות. ב
פסיקה משנת 1999 קבע בג"ץ, כי כמה משיטות החקירה האופייניות של השב"כ הן בגדר עינויים והביא לצמצום משמעותי של השימוש בהן. עם זאת, סייג בית המשפט את קביעתו ב"הגנת הצורך", הפוטרת במקרים מסוימים חוקרים, שהשתמשו בשיטות אסורות, מאחריות פלילית למעשיהם. בחירתו של בג"ץ שלא לאסור על עינויים באופן מוחלט וגורף הביאה, בין היתר, להיווצרותו של תחום אפור, שבו פועלים חוקרי השב"כ, הכולל שימוש באמצעי חקירה פסולים, העולים כדי עינויים של ממש, גם אם לא הוגדרו ככאלה על ידי בית המשפט.
המוקד להגנת הפרט, המטפל לאורך שנים רבות בתלונות של עצורים פלסטינים על עינויים,
פנה ביום 11.9.2014 אל המשנה לפרקליט המדינה, והביע את החשש שהתלונות הרבות על שימוש באמצעים פסולים בחקירות, מלמדות על תופעה רחבה בחקירות שב"כ. ביום 25.12.2014 ענתה למכתב דווקא הממונה על המבת"ן (הגוף האמור לבקר תלונות של נחקרים על ידי השב"כ) ומסרה, כי אינה יכולה לעסוק בשאלת העינויים כתופעה, שכן לא מדובר בפנייה אודות אירוע מסוים. מטעמו של המשנה לפרקליט המדינה לא התקבל מענה.
משלא התקבלה כל התייחסות לסוגייה העקרונית,
פנה המוקד ביום 20.4.2015 אל היועץ המשפטי לממשלה ופירט שוב את כל אותם אמצעי חקירה, שהשימוש בהם עולה שוב ושוב מתלונות של עצורים: הושבה על כיסא מעוות, איזוק ממושך ומכאיב, לרבות איזוק למיטה בתא בו מוחזק העצור, וכן השמעת קללות ואיומים במהלך החקירה. המוקד דרש מהיועמ"ש לבדוק האם אכן מדובר בשיטות חקירה המקובלות בשב"כ, ואם יתגלה שאכן כך הדבר – לפעול באופן מיידי להפסקת השימוש באמצעים הפסולים הללו.
