מזה שנים נמנע מפלסטינית תושבת רמאללה לבקר את בעלה הכלוא בשטח ישראל, בשל סירוב הצבא לאפשר את כניסתה לישראל. בשנת 2013 הוגשה עתירה בשם האסיר, בבקשה להתיר ביקור של רעייתו, אולם זו נדחתה, בין היתר בנימוק כי מדובר במניעה ביטחונית שמקורה אינו בשב"ס. בערעור שהוגש לבית המשפט העליון (רע"ב 769/14), העלה השב"ס באופן מפתיע טענה תמוהה, לפיה נתוני מערכת הרישום של הכלא מצביעים על כך שהאשה ביקרה אצל בעלה עשר פעמים בתקופה שבין 2012 ל-2014, בעודה "מנועת כניסה לישראל". העותרים טענו בתוקף, כי הרישום שגוי ומתייחס לביקורים שערכו ילדיו הקטינים של האסיר אצלו, שכן בשל היותם קטינים אינם מחזיקים בתעודת זהות ולאור דרישת השב"ס שהמבקרים יציגו מסמכים מזהים, הרי בהגיעם לכלא הציגו הילדים את תעודת הזהות של אמם, בה רשומים פרטיהם. בית המשפט
דחה את הערעור ביום 16.6.2014, בקבעו כי הנתונים שהציג השב"ס "סותרים את טענת המבקש ומפריכים את המצג העובדתי שהציג בבקשתו על כך שאשתו לא ביקרה אותו".
ביום 17.1.2016
פנה המוקד להגנת הפרט אל השב"ס בתלונה על הרישום השגוי. המוקד טען, כי מי שביקר את האסיר במהלך אותה התקופה היו ילדיו הקטינים, אולם במערכת רישום המבקרים של הכלא נרשמה, ככל הנראה, תעודת הזהות של האם, כאילו היא עצמה ביקרה במתקן, במקום שיעודכנו שמות הקטינים שביקרו אצל אביהם.
בתגובה לטענות המוקד הודה השב"ס, ביום 26.1.2016, כי "אם הילדים אכן לא ביקרה בבית הסוהר יחד עם הילדים". זאת ועוד. במכתבו הודה השב"ס כי הטעות התגלתה כבר שנה קודם לכן ובעקבות זאת שונו הנהלים, כך ש"מאז לא נרשם במערכת הביקורים בעל תעודת הזהות אלא רישום רק של המבקרים בפועל".
המוקד מדגיש, כי מדובר ברשלנות חמורה בניהול רישום אמת של מבקרים בכלא, אשר במקרה דנן גרמה לפגיעה ממשית בזכותם של האסיר ורעייתו לחיי משפחה.
