ביום 11.9.2016 דחה בג"ץ עתירות שהגישו ההסתדרות הרפואית בישראל, רופאים לזכויות אדם, המוקד להגנת הפרט וארגוני זכויות אדם נוספים, כנגד חוק ההאכלה בכפייה של עצירים מינהליים ואסירים פלסטינים, המביעים מחאה בדרך של שביתת רעב.

בית המשפט דחה את טענות העותרים, כי החוק עומד בסתירה לחוק זכויות החולה, לאתיקה הרפואית ולדין הבינלאומי, וכי הוא יוצר נורמה רפואית נפרדת לאסירים פלסטינים ומאפשר קבלת החלטות רפואיות בכפוף לשיקולים ביטחוניים-פוליטיים. כך נדחתה גם הטענה, לפיה תכלית החוק איננה הצלת חיי אדם השובת רעב, כפי שהחוק משים עצמו, אלא שבירת שביתות רעב של אסירים והשתקת מחאתם.

בפסק הדין נקבע, כי החוק עומד במבחן החוקתיות, תכליותיו המוצהרות – "הצלת חיים" ו"שמירה על ביטחון המדינה" – הן תכליות ראויות ושיקולי ביטחון אינם זרים אלא רלוונטיים לעניין. בהקשר זה סייג השופט מזוז: "קביעת השיקול הביטחוני כשיקול נפרד שבית המשפט חייב לשקול... מעלה אכן חשש למתן משקל, ואולי אף משקל מכריע לשיקולי ביטחון וסדר ציבורי על חשבון השיקול הרפואי והזכות לאוטונומיה, לפחות במקרים בהם קיים ספק", והמליץ למדינה לשקול את ביטולו של הסעיף המתייחס לשיקולים הביטחוניים.

החוק מתיר, למעשה, את קיומו של הליך מתמשך – בניגוד לרצון האדם – למתן טיפול רפואי והזנה, המחייב הרדמה חוזרת ונשנית, כדי שהאדם עליו נכפה ההליך לא יוכל להתנגד ולהזיק לעצמו עוד יותר. הכשרת החוק הפסול בידי בג"ץ אינה משנה את העובדה, כי הוא מהווה פגיעה קשה בכבוד האדם ובאוטונומיה שלו על גופו, עד לכדי עינויים.