תושבי רצועת עזה המבקשים להיכנס לישראל, לעבור דרכה לגדה המערבית או לצאת מגשר אלנבי לחו"ל, נדרשים להיתר צבאי. היתרים אלה ניתנים במשורה ועל פי קריטריונים צרים ונוקשים. הליך בחינת הבקשות להיתרים, המתאפיין בסחבת ועיכובים אין קץ, עמד לא אחת לביקורת שיפוטית של בג"ץ, עד שבשנת 2006 התחייב הצבא – במסגרת עתירה של המוקד להגנת הפרט וארגוני זכויות אדם נוספים (בג"ץ 4212/06) – להשיב לבקשות בתוך שלושה שבועות לכל היותר. בעקבות זאת, פורסם בשנת 2007 נוהל הקובע, כי בקשות לקבלת היתרים יש להעביר למפקדת התיאום והקישור (מת"ק) בעזה 14 ימי עבודה לפני מועד הכניסה לישראל, והתשובה תינתן 5 ימי עבודה לפניו.

ואולם, בשלהי אוקטובר 2017 נכנס לתוקפו נוהל חדש ל"טיפול בבקשות היתרים לפלסטינים תושבי עזה", הקובע סד זמנים ארוך ובלתי סביר לטיפול בבקשות כניסה לישראל לצרכים חיוניים שונים. על פי הנוהל, משך בחינת הבקשה ינוע בין 23 ימי עבודה (היינו, חודש) ל-70 ימי עבודה (היינו, 4 חודשים) מרגע קבלתה במת"ק. בפועל, חלק ניכר מהבקשות לא נענה עד למועד האירוע שאליו מבקש הפונה לצאת, ולעיתים הבקשות אינן נענות כלל. כך, נמנע מחולים טיפול רפואי, סטודנטים מחמיצים את פתיחת שנת הלימודים וקרובי משפחה לא מספיקים לראות את יקיריהם החולים בטרם ילכו לעולמם.

ביום 10.4.2018 עתרו לבג"ץ גישה, רופאים לזכויות אדם והמוקד להגנת הפרט, בדרישה להורות למדינה לתקן את הנוהל החדש, באופן שיהלום את הנהלים שנקבעו בעניין בעבר ואושרו על ידי בית המשפט. לטענת הארגונים, הארכת משך הטיפול בבקשות – ללא הצדקה וללא ביסוס בדין - גורמת לפגיעה קשה, בלתי נחוצה ובלתי מידתית בזכויות האדם ובצרכים הבסיסיים של תושבי הרצועה, ובפרט בזכותם לחופש תנועה. עוד טוענים הארגונים, כי העיכוב במענה לבקשות והמכשולים הבירוקרטיים שמציב הצבא נובעים ממדיניותה המוצהרת של ישראל לצמצם ככל הניתן את תנועתם של תושבי עזה – מדיניות המונעת משיקולים זרים.