המוקד להגנת הפרט - המוקד לצבא: במקרה בו לא הוצג צו להריסה עונשית, יש לבטל את החרמת הקרקע ולאפשר את בנייתו של הבית מחדש
חזרה לעמוד הקודם
08.06.2021

המוקד לצבא: במקרה בו לא הוצג צו להריסה עונשית, יש לבטל את החרמת הקרקע ולאפשר את בנייתו של הבית מחדש

מאז שנת 1967 ועד עתה, הרסה ישראל מאות בתים של פלסטינים כצעד עונשי, בהתבסס על תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום) מימי המנדט הבריטי. בשנים האחרונות, הצבא מוציא צווים להריסת בתי מגורים רק בעקבות מעשים שגרמו להרג ישראלים, ואולם בעבר, צווים אלו הוצאו ביד קלה יותר ובשל מגוון רחב של מעשים – קלים כחמורים. כאז גם כיום, אמצעי עונשי זה לא מחליף את ההליכים הפליליים נגד הנאשם אלא נוסף להם. ישראל טוענת שמדובר באמצעי הרתעה חיוני, אך בפועל מדובר באמצעי פסול של ענישה קולקטיבית המופעל נגד משפחות ויחידים חפים מפשע. למרות שהדין הבינלאומי אוסר לחלוטין על שימוש בענישה קולקטיבית, בג"ץ מסרב פעם אחר פעם לדון בסוגיה העקרונית במסגרת העתירות אותן מגיש המוקד להגנת הפרט בניסיון למנוע מימושם של צווי הריסה עונשיים.

על פי תקנה 119, הריסה או אטימה של בית מגורים מלווה בהחרמה של הבית והחלקה עליה הוא בנוי. משמעות הדבר היא כי בנייה מחדש בחלקה היא ככלל אסורה לצמיתות, ועשויה להתאפשר רק בעקבות קבלת צו מחילה מאת המפקד הצבאי, בהתאם לקבוע בסעיף (1) בתקנה.

ביום 6.6.2021 פנה המוקד לצבא מטעמו של פלסטיני מדיר אלע'סון שבגדה המערבית, אשר ביתו נהרס מטעמי ענישה 18 שנה קודם לכן, ביום 3.6.2003. במכתב, הודיע המוקד לצבא על הכוונה לערוך פעולות בנייה בחלקה בה שכן הבית, ולחלופין, ביקש כי יונפק צו מחילה, ככל שהוצא בזמנו צו החרמה והריסה בעניין.

האיש ואחיו התייתמו בגיל צעיר מהוריהם והחזיקו בבעלות משותפת בבית בן שתי הקומות. הם התגוררו בקומה השנייה של המבנה ובקומה הראשונה התגוררה משפחה אחרת בשכירות. בדצמבר 2002, בעיצומה של האינתיפאדה השניה, נעצר אחיו של האיש, הורשע בעבירות שונות ונגזר עליו עונש מאסר. ביוני 2003, באישון לילה, ככל הנראה בעקבות מעשי האח, הגיעו לכפר כוחות צבא רבים, פינו את הדיירים ופוצצו את הבית, מבלי שנמסרה לאיש כל הודעה מקדימה או צו בעניין. מאז ההריסה עומדת החלקה שוממת, ובעליה לא עשה כל ניסיון להשמיש אותה, על אף שמעולם לא הוצג בפניו או בפני אחיו מסמך רשמי בדבר החרמת הקרקע.

עתה, בחלוף 18 שנה, ולאחר שהאח סיים לרצות את עונשו, פנה האיש אל המוקד כדי לוודא מול הצבא שבאפשרותו לבנות בית על החלקה, מבלי לחשוש שכוחות הצבא יבואו להורסו, ולמקרה שאכן הוצא צו החרמה שלא הובא לידיעתו, לבקש צו מחילה בטרם תחל הבנייה.

בפנייה מנה המוקד את השיקולים כבדי המשקל המצדיקים הוצאת צו מחילה, לרבות עצם הזמן הממושך שחלף מאז נהרס הבית. שיקול נוסף התבסס על עמדת הצבא כי מדובר באמצעי הרתעה ולא ענישה, ומשכך טען המוקד, יש להניח שמטרה זו הושגה מכבר, ואין מקום להמשיך ולהעניש את המשפחה באמצעות הותרת ההחרמה על כנה. שיקול נוסף שהציג המוקד נוגע להשתנותה של הפסיקה ברבות הזמן, דהיינו צמצום תחולתה של תקנה 119 למקרים חריגים, אשר כתוצאה מהם נהרגו אנשים. משמעות הדבר, הבהיר המוקד, כי לשיטת הצבא עצמו, המעשים בהם הורשע האח כלל לא היו מביאים כיום לגיבוש עילה להוצאת צו. זאת ועוד. המוקד הדגיש, כי די בעובדה שלמשפחה לא הוצג בזמנו צו, וכך נשללה מהם האפשרות להתגונן מפני המעשה הקיצוני של הריסת ביתם, כדי להצדיק את ביטול ההחרמה.