בג"ץ קיבל את עתירת המוקד: תבוטל הפגיעה הקשה והנרחבת בבעלי אדמות הלכודות ב"מרחב התפר" שבגדה המערבית, שהצבא מונע מהם גישה לקרקעותיהם בעילה של "חלקה מזערית"

זה למעלה מ-17 שנים שהצבא מנהיג משטר היתרים דרקוני בשטחי הגדה המערבית הכלואים בין חומת ההפרדה לבין הקו הירוק, שטחים המכונים בפיו "מרחב התפר". פלסטינים המבקשים לעבד את אדמותיהם החקלאיות המצויות בשטחים אלה, נאלצים להצטייד מראש בהיתר לשם כך. העילה להקמת חומת ההפרדה בתוככי הגדה היתה ביטחונית, ועל בסיס זה אישר בג"ץ בשנת 2011 את קיומו של משטר ההיתרים, ובלבד שהמדינה תעמוד בהתחייבותה לאפשר לחקלאים גישה לאדמותיהם שנלכדו מעבר לחומה. ואולם, חרף העובדה שהמציאות הביטחונית של ישראל מזה שנים הינה טובה לאין ערוך מזו ששררה בתקופת הפיגועים ההמוניים, הצבא החמיר עד מאוד את התנאים לכניסה ל"מרחב התפר", במנותק מ"צורכי ביטחון", והביא לצמצום מספר האנשים שמקבלים גישה לאדמותיהם – דהיינו, לנישולם בפועל – ולהגדלת שטח החלקות הבלתי מעובדות "במרחב התפר".

ביום 6.3.2022 הכריע בג"ץ בעתירתו של המוקד להגנת הפרט משנת 2018 לביטולה של ההחמרה הקיצונית בנהלי "מרחב התפר", שראשיתה בשנת 2017, באמצעותה מונע הצבא מחקלאים לגשת לאדמותיהם בעילה של "חלקה מזערית" שגודלה מתחת ל-330 מ"ר, ולכן כביכול אינה מצריכה עיבוד. מעבר לעצם מופרכותה של הקביעה שישנה פיסת אדמה שהיא קטנה מכדי להצדיק עיבוד, על פי רוב מדובר בפועל בחלקות גדולות מכך בעשרות מונים, המצויות בבעלות משותפת של מספר בני משפחה. באמצעות חישוב – מופשט ונטול אחיזה במציאות – של חלקו היחסי של כל בן משפחה בקרקע, הצבא קובע פעם אחר פעם כי כל אחד מבני המשפחה אינו זכאי להיתר חקלאי שתוקפו שנתיים, בנימוק ש"חלקתו" – התיאורתית – הינה "זעירה". במקרים רבים התוצאה היא שאיש מבני המשפחה אינו זכאי להיתר חקלאי – אלא, לכל היותר, היתר קצר מועד "לצרכים אישיים", אשר אינו מאפשר עיבוד כראוי של הקרקע. בעקבות העתירה, הצבא שינה במעט את נהליו בעניין, וקבע כי "היתר עיבוד לצרכים חקלאיים יינתן גם על בסיס 'סכמת' זכויות של מספר בעלי זכויות שחלקם המשותף בקרקע מגיע עד הרף של 330 מ"ר – עבור אחד מהם לפי בחירתם" (ר' סעיף 12א7ב בקפ"ק 2021).

בפסק דינו, קבע בג"ץ פה אחד כי "סעיף בדיקת החלקה מוביל לפגיעה בלתי-מידתית בזכותם לקניין של בעלי קרקעות במרחב התפר, ומשכך אינו יכול לעמוד במתכונתו הנוכחית". בפסק הדין הכיר בית המשפט לראשונה בכך שיש חשיבות למתן גישה לאדמות שב"מרחב התפר" לא רק מהטעם הכלכלי, אלא גם מהטעם התרבותי והרגשי של שימור המסורת של עיבוד משותף. ובלשונה של השופטת ברק-ארז: "את ערכה של החקלאות עבור משפחות וקהילות לא ניתן למדוד אך על-פי כמות התוצרת או שוויה. מדד עסקי-כלכלי זה אינו תואם בהכרח את הערך שעיבוד האדמות מעניק לבעלי הקרקע, ובכלל זה ערך משפחתי, מסורתי ותרבותי".

ברם, השופטים נחלקו בדעותיהם באשר לסעד אותו יש לתת בעתירה. משכך נקבע ברוב דעות של הנשיאה חיות והשופט עמית – ובניגוד לעמדתה החולקת של השופטת ברק-ארז – כי על המדינה לתקן את הוראות הקפ"ק בתוך 90 יום, "באופן שייתן מענה הולם... לפגיעה הבלתי-מידתית בזכויותיהם של התושבים לקניין", וזאת, בשלושה מישורים: א. שינוי הדרישה ל"סכמת הזכויות", כך שהיא לא תיושם במקרים בהם רק אחד או מעטים מהבעלים במשותף מבקשים היתר לעיבוד החלקה, אלא אם נעשה בהיתר "שימוש לרעה" – דהיינו, כניסה שלא כדין לישראל; ב. עיגון האפשרות לערער על הקביעה כי מדובר ב"חלקה מזערית" והאפשרות להוכיח קיומו של צורך חקלאי ביחס ל"חלקה מזערית"; ג. הארכת משך תוקפו של היתר "לצרכים אישיים" שניתן למטרות חקלאיות מחודשים ספורים לשנתיים, בדומה להיתר חקלאי.

בדעת מיעוט, סברה השופטת ברק-ארז כי יש לקבל את העתירה ולהפוך למוחלט את הצו על-תנאי שהוצא ביום 10.12.2020, "במובן זה שתבוטל ההוראה בדבר חלקה מזערית...", ו"ממילא" יתייתר הסעיף "אשר קובע את האופן שבו יחושב גודל החלקה".

* ביום 24.3.2022 הורתה הנשיאה חיות למדינה לשלם לעותרים הוצאות משפט בסך 25,000 ש"ח, וזאת "בשים לב לתוצאת ההליך, לפרק הזמן הארוך שבו הוא נוהל ולשינויים שחלו במהלך תקופה זו".

** ביום 6.6.2022 פירסם הצבא גירסה עדכנית של קובץ נהלי "מרחב התפר", ובה נוספו סעיפים המעגנים את שנקבע בפסק הדין (ראו פרק ג', סימן א', סעיפים 8 ו-28ג בקובץ).