ביוני 2009 פנתה תושבת ישראל – אם לשלושה הנשואה לתושב השטחים – למשרד הפנים, בבקשה לרשום במרשם האוכלוסין הישראלי את שני בניה, שנולדו בירושלים. במקביל פנה המוקד להגנת הפרט בשמה למוסד לביטוח לאומי (מל"ל), בבקשה לתת לשני הבנים מספרים מזהים זמניים, שנועדו להקנות לנרשמים ביטוח בריאות וביטוח לאומי עד להסדרת הרישום במשרד הפנים. מל"ל התנה את מתן המספר המזהה לבנים בהצגת "אישור שהייה כדין" מטעם משרד הפנים. זאת על אף התחייבותו בבית המשפט, במסגרת בג"ץ 2100/99, לתת מספרים זמניים. תכלית ההסדר שהושג בבג"ץ היא לאפשר לילדים ופעוטות, שרק אחד מהוריהם תושב קבע, לקבל שירותי בריאות עד לרישומם המלא במרשם האוכלוסין.
בתגובה למכתב המוקד בעניין, מסר מל"ל כי ההסדר האמור נוגע לפעוטות שגילם קטן משנה, ומאחר שגילאי הבנים במקרה זה הוא מעל לשנה, על האשה להציג היתרי שהייה עבורם. יש לציין כי ההתחייבות שנתן מל"ל בבית המשפט לא כללה מסגרת זמן קשיחה להסדר.
בדצמבר 2009
הגיש המוקד כתב תביעה לבית הדין לעבודה בעניינם של הילדים. בתביעה נכתב כי לא זו בלבד שעמדתו של מל"ל אינה הולמת את ההסדר שהושג במסגרת בג"ץ 2100/99, היא אף מנוגדת להנחיותיו הפנימיות שלו עצמו.
מל"ל דרש לדחות את התביעה, תוך שהוא שב וחוזר על עמדתו ביחס לגילם של הבנים.
במקביל להליך שהתנהל בבית הדין, המשיך המוקד לטפל בבקשה לרישום הילדים במרשם האוכלוסין. במאי 2010, בחלוף כמעט שנה מיום הפנייה,
חזר המוקד ללשכת מנהל האוכלוסין בדרישה לרשום את הבנים באופן מיידי, לפחות במעמד ארעי. בפנייה נכתב כי אי-המענה הממושך הותיר את הילדים מחוסרי מעמד ופגע בזכותם לחיות עם אמם הישראלית כחוק, בזכותם לקבלת שירותים סוציאליים ובראשם ביטוח בריאות ממלכתי וכן בזכותם לחינוך. המוקד הדגיש בפנייתו, כי בית המשפט לעניינים מינהליים קבע, כי יש לאשר ככלל שהיית ילדים בישראל משך תקופת הביניים הנדרשת לקיום מרכז חיים, על פי נהלי משרד הפנים, על מנת שלא למנוע את המשך חייה המשותפים של משפחה תחת קורת גג אחת.
בספטמבר 2010, כשנה ושלושה חודשים לאחר שהוגשה, אושרה הבקשה. בניה של התושבת נרשמו כתושבי קבע בישראל, וכיום הם מוכרים על ידי מל"ל.
