פלסטינית תושבת ישראל המתגוררת בירושלים המזרחית ביקשה בנובמבר 2001 לרשום את בנה בן השש, אשר נולד בבית חולים בגדה המערבית, במרשם האוכלוסין הישראלי. משרד הפנים לא טיפל בבקשה. האֵם הגישה בקשה נוספת באוגוסט 2005. גם בקשה זו לא קיבלה מענה ממשרד הפנים. רק לאחר שביוני 2008 פנה המוקד להגנת הפרט בשמה של האֵם, הואיל משרד הפנים לדון בבקשה, אולם המשיך לעכב את החלטתו.
ביום 25.8.2009, לאחר שהמוקד נאלץ להגיש השגה לוועדת ההשגה לזרים בעניין השיהוי במתן ההחלטה, הודיע משרד הפנים כי הילד – ששני הוריו תושבי ישראל – לא יקבל מעמד קבע אלא יירשם כתושב ארעי לשנתיים (אשרת א-5). ההחלטה ניתנה בטענה כי יש צורך לבחון את "מרכז החיים" של הילד, והתבססה על
נוהל מתן מעמד לילד שאחד מהוריו תושב ישראל והשני זר. נוהל זה נועד לאפשר למשרד הפנים לבחון האם משפחה, בה רק הורה אחד תושב ישראל, מתעתדת להתגורר בתחומי ישראל באופן קבוע. לא מיותר לציין כי החלטת משרד הפנים התקבלה למרות שהמדינה הכירה בכך שהילד ושני הוריו מתגוררים בתחומי ישראל שנים ארוכות (סעיף 20 ל
תשובת המדינה).
המוקד עמד על דרישתו כי הילד יקבל מעמד קבע לאלתר. בפברואר 2011 דחתה ועדת ההשגה לזרים את השגת המוקד, "מן הטעם שלא נמצאה עילה להתערבות" בהחלטת משרד הפנים.
המוקד עתר לבית המשפט לעניינים מינהליים וטען, כי מדובר בילד חסר מעמד בעולם, המתגורר עם משפחתו בירושלים המזרחית למעלה מעשור – תקופה דומה לזמן בו משהה משרד הפנים את ההחלטה בעניינו. המוקד ביקש מבית המשפט להורות למשרד הפנים להעניק לילד מעמד קבע לאלתר, ובנוסף לקבוע עקרונית, כי ילד ששני הוריו תושבי קבע יקבל מעמד קבע גם אם לא נולד בישראל.
בדיון בעתירה הסכים משרד הפנים לדרישה העקרונית של המוקד, אבל סירב להעניק לבנה של העותרת מעמד קבע באופן מיידי בטענה, כי עד גיל 5 (בין השנים 2000-1995) התגורר עם הוריו בגדה המערבית.
ביום 7.12.2011 קיבל בית המשפט את עתירת המוקד וקבע, כי על משרד הפנים "להעניק לעותר ללא דיחוי מעמד של תושב קבע". השופט נתן תוקף של פסק דין להסכמת העקרונית בין הצדדים, לפיה ילד שנולד מחוץ לישראל לשני תושבי קבע ומתגורר בה, זכאי לקבל תושבות קבע באופן מיידי. בית המשפט קבע עוד, כי עמדתה הפרטנית של המדינה בעניינו של הילד מנוגדת לעמדתה העקרונית וחורגת ממבחן הסבירות. השופט הגדיר את התעלמותו של משרד הפנים מבקשות האֵם משך שנים ארוכות כ"מחדל" וקבע, כי "לא ניתן מצד אחד לעכב את הטיפול בבקשה משך תקופה כה ארוכה, ובה בעת לטעון בשלב בו העותר שוהה עם אמו ואחיו בישראל תשע שנים, כי קיים חשש לחזרתם לאזור". 
