המוקד להגנת הפרט - לאחר שלושה עשורים(!) של התעמרויות בירוקרטיות ומאבקים משפטיים: שלושה ילדים של תושבת ירושלים המזרחית יקבלו מעמד בישראל
חזרה לעמוד הקודם
18.07.2013

לאחר שלושה עשורים(!) של התעמרויות בירוקרטיות ומאבקים משפטיים: שלושה ילדים של תושבת ירושלים המזרחית יקבלו מעמד בישראל

רקע
תושבת קבע של מדינת ישראל נישאה בשנת 1978 לאזרח ירדני. מדיניות ישראל בשנים אלו קבעה כי נשים-תוֹשבות אינן יכולות להגיש בקשות לאיחוד משפחות עם בני זוגן, ובמקביל, מדיניות "הגשרים הפתוחים" הבטיחה לתושבי ירושלים המזרחית כי מעמדם יישמר גם אם יתגוררו מחוץ לישראל. לכן, בלית ברירה, עזבו בני הזוג את ירושלים, התגוררו בירדן ובסעודיה ועבדו שם. בשנת 1995, לאחר ביטול המדיניות המפלה והאפשרות שנפתחה בפני נשים להגיש בקשות לאיחוד משפחות עם בני זוגן, שבו בני הזוג לישראל, עם ילדיהם שנולדו בינתיים.

ואולם, משחזרה לירושלים הודיע משרד הפנים לאישה כי שלל את מעמדה וכי עליה לעזוב את ישראל. בני הזוג נאלצו לנהל את חייהם בין שכונות שמחוץ לקו המוניציפאלי של ירושלים לבין העיר עצמה. בשנת 2000, אז קבע משרד הפנים הנחיות להשבת מעמד שנשלל, שבו בני הזוג לירושלים המזרחית ומאז הם מתגוררים בה. בשנת 2003 השיב משרד הפנים את מעמדה של האישה ובשנת 2006 – ולא לפני שהמוקד להגנת הפרט נאלץ לעתור בעניין לבית המשפט – קיבלו גם בעלה וארבעת ילדיהם הקטנים מעמד בישראל. משרד הפנים סירב להעניק מעמד לשלושת הילדים הגדולים, כיוון שהיו בגירים בעת הגשת הבקשה.

בקשה הומניטארית, עתירה מינהלית וערעור לבית המשפט העליון
בדצמבר 2006 הגיש המוקד בקשה בעניין הילדים הגדולים לוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים. המוקד טען, כי מועד הגשת הבקשה למעמד לא היה תלוי במשפחה, אלא במדיניותו המשתנה של משרד הפנים, וציין כי שלושת הילדים הגדולים – החיים, כמו יתר בני המשפחה למעלה מעשור בירושלים, ביתם היחיד – הם המפרנסים העיקריים של הוריהם ושל אח נוסף, הסובלים כולם מבעיות רפואיות ותלויים בהם. המוקד הוסיף, כי סירוב משרד הפנים לאשר את הבקשה למעמד פוגע באופן חמור בזכותם של העותרים לבריאות, לשלימות הגוף, לכבוד ולחיי משפחה, וגוזר על בני המשפחה לחיות בנפרד. אלא שהבקשה לא הגיעה לוועדה ההומניטארית, זאת בעקבות החלטת משרד הפנים, שקבעה כי אין במקרה טעמים הומניטאריים מספיקים כדי להעלות את העניין לדיון בוועדה.

המוקד עתר לבית המשפט כנגד החלטה זו, אך בית המשפט המחוזי לא מצא כי עליו להתערב בהחלטת משרד הפנים ודחה את העתירה. המוקד ערער לבית המשפט העליון. בדיון בעתירה מתחו שופטי העליון ביקורת נוקבת על התנהלות משרד הפנים והחלטותיו. כך למשל השופט פוגלמן: "זה לא מקרה טריוויאלי כשאתה בא עם ההורים שלך בגיל 9 או 11 ונשאר כל כך הרבה שנים ועכשיו אתה מסולק לירדן, יש בעיה". בעקבות הערות בית המשפט החליט משרד הפנים להעביר את הבקשה לדיון בוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים.

סירוב, השגה ועתירה נוספת
על אף האמור, חלפה שנה ממתן פסק הדין בבית המשפט העליון, והוועדה ההומניטארית סירבה לקונית לבקשה והותירה את הילדים ללא מעמד בישראל. באוגוסט 2011 הגיש המוקד השגה נגד החלטת הוועדה ההומניטארית. תשעה חודשים נוספים חלפו ומשרד הפנים דחה גם את ההשגה. המוקד שב ועתר לבית המשפט לעניינים מינהליים. בעקבות הגשת העתירה חזר בו משרד הפנים מהחלטתו הקודמת והעביר את עניינם של הילדים לדיון שני בוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים. תם ונשלם? לא ולא. גם בפעם השנייה דחתה הוועדה ההומניטארית את בקשת המשפחה להעניק מעמד לילדים הגדולים, וגם הפעם ללא נימוק של ממש.

הכרעה וסוף דבר
המוקד עמד על עתירתו, ונדרשו שני דיונים נוספים והערות ברורות מאוד של בית המשפט, עד שמשרד הפנים החליט לבסוף – עשור אחרי שהוגשה הבקשה המקורית וכמעט שלושה עשורים לאחר שחזרו עם הוריהם לישראל(!) – להעניק לשלושת הילדים הגדולים מעמד זמני בישראל למשך שנתיים, שלאחריו יקבלו מעמד של תושבי קבע. בית המשפט הטיל על המדינה לשלם לעותרים את הוצאות המשפט בסך 10,000 ₪.

רק מאבק משפטי נחוש וממושך הצליח להניא את המדינה מלקרוע את בני משפחה אלו מאלו ולגרום למשרד הפנים להעניק מעמד בישראל לילדים של תושבת ישראל, שחיו בביתם שנים ארוכות ללא כל מעמד. הדעת נותנת, שמשפחות רבות אחרות הנמצאות במצבים דומים, נופלות משך שנים קורבן למדיניות ההתעמרות המכוונת של משרד הפנים ופקידיו נגד הפלסטינים תושבי ירושלים המזרחית.