חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994, קובע, כי כל תושב ישראלי זכאי לשירותי בריאות, אלא ששירותי הבריאות ניתנים ככלל על בסיס רישום במרשם האוכלוסין הישראלי. כתוצאה מכך, בפועל, ילדים רבים בירושלים המזרחית – אשר רק אחד מהוריהם הינו תושב ישראל והאחר הינו תושב השטחים הכבושים אשר חל עליו חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) – אינם נהנים מזכות זו, שכן הם אינם זכאים לקבל מספר זהות עם היוולדם. הליך רישומם אורך שנים רבות, ולכל הפחות שנתיים – פרק הזמן המינימלי של מגורים בישראל במחיצת ההורה התושב, אותו דורש משרד הפנים בטרם תיבחן הבקשה לרישום הילד כתושב ישראל. ילדים כאלו מבוטחים על ידי המוסד לביטוח הלאומי (מל"ל) באמצעות מתן מספר מזהה זמני – אולם אך ורק לתקופה שמלידתם ועד גיל שנתיים וחצי – זאת במסגרת יישומו המוגבל של הסדר "המספרים הזמניים" שהתקבל במסגרת בג"ץ 2100/99.
מזה שנים מנהל המוקד להגנת הפרט מאבק, כדי שהמדינה תכיר בזכותם של ילדים אלה ליהנות מביטוח בריאות ממלכתי עד הגיעם לבגרות, בהיותם ילדים של תושבי ישראל, וזאת מבלי שמימוש זכותם יוּתנה ברישומם במרשם האוכלוסין. ביום 2.7.2013 הגיש עורך הדין בסאם כרכבי, מטעם המוקד, ערעור לבית הדין הארצי לעבודה על החלטת בית הדין האזורי לעבודה בירושלים, שקיבל את עמדת המדינה לפיה הזכאות לביטוח בריאות ממלכתי אכן מותנית ברישומם במרשם האוכלוסין של הילדים אלו וכי מרגע הגיעם לגיל שנתיים וחצי וכל עוד לא הוסדר מעמדם, הם בבחינת "שוהים בלתי חוקיים" שאינם זכאים לשירותי בריאות. הערעור עסק בעניינם של 20 ילדים מהם נשללה הזכאות לביטוח בריאות, חלקם ילדים שנולדו בישראל ונותרו ללא ביטוח עם הגיעם לגיל שנתיים וחצי, וחלקם ילדים שעברו להתגורר בה לאחר גיל שנתיים וחצי.
ביום 13.3.2018 קיבל בית הדין הארצי לעבודה את הערעור. בית הדין הדגיש, כי אין הוא בא להתערב בשאלת מעמדם של הילדים על פי הוראות חוק הכניסה לישראל או בנהלי משרד הפנים, וזאת בשונה מעמדת בית הדין האיזורי לעבודה – ששם סוגיה זו במרכז. תחת זאת, התמקד בית הדין הארצי, אך ורק בשאלת זכאותם של ילדים כאלו לקבל שירותי בריאות, וזאת עד הגיעם לגיל 14 – גיל הסף העליון לקבלת מעמד בישראל למי שחל עליו חוק האזרחות והכניסה לישראל.
בית הדין מתח ביקורת על המדינה שלא טרחה לקבוע הסדר כלשהו למתן שירותי בריאות בסיסיים לקטינים במצבם של המערערים, אשר רובם ככולם יהיו זכאים בסופו של יום לקבל מעמד בישראל. זאת, שעה שהמדינה מקיימת הסדר למתן שירותי בריאות לקטינים אחרים שאינם מבוטחים על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, לרבות ילדיהם של מהגרי עבודה – שאינם תושבי המדינה, אינם עתידים להיות תושבי המדינה ושמכלול זיקתם לישראל פחוּת בהרבה. בית הדין הדגיש, כי "מול הזכות לבריאות עומדת מחויבות המדינה לגיבוש הסדר נורמטיבי המגשים אותה", וכי "ההסדר צריך להלום את עוצמת זיקתו של האדם לארץ". בית הדין קבע, כי העדרו של הסדר במקרה דנן אינו מתיישב עם עקרונות יסוד של שיטת המשפט בישראל, בייחוד נוכח "פרק הזמן הארוך והבלתי מידתי" של שנתיים ואף מעבר לכך, שנדרש להשלמת הליך הרישום על ידי משרד הפנים, במהלכו הילדים אינם זכאים לשירותי בריאות בסיסיים (למעט שירותי חירום מכוח חוק זכויות החולה). המצב הקיים, כך נקבע, הינו בלתי סביר ופוגע באופן בלתי מידתי בזכותם החוקתית של הילדים לבריאות, שהיא חלק מהזכות לכבוד האדם, ובזכותם לקיום מינימאלי בכבוד. כמו כן, הוא פוגע בזכותו של ההורה המשמורן, תושב ישראל, לקיים חיי משפחה, היינו, לחיות לצד ילדו בישראל: "מצב דברים זה עלול להעמיד את ההורה, תושב הארץ, במצב בו הוא אמור לבחור בין בריאות ילדיו לבין רצונו לשהות בארץ ולממש את תושבותו".
בית הדין הכריע, כי כל עוד לא קבעה המדינה הסדר מיוחד בעניין ילדים שההורה המשמורן שלהם הוא תושב ישראל, על המל"ל לבטח ילדים אלו מכוח הסדר "המספרים הזמניים", לאורך כל תקופת הביניים שבין הגשת הבקשה לרושמם במרשם האוכלוסין הישראלי ועד למתן החלטה של משרד הפנים בבקשה זו. בכך קיבל בית הדין הארצי את עמדת המערערים כי הסדר "המספרים הזמניים", שמקנה ביטוח בריאות מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי אינו מגביל בלשונו את גיל הילדים שנכנסים בגדרו.
כמו כן, השית בית הדין על המל"ל תשלום הוצאות בסכום של 10,000 ₪.
