חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג-2003, האוסר על מתן מעמד בישראל מכוח איחוד משפחות, חל על כל מי שישראל מגדירה כ"תושב אזור", כשבמונח "אזור" הכוונה לשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה. על פי לשון החוק, "תושב אזור" הוא "מי שרשום במרשם האוכלוסין של האזור, וכן מי שמתגורר באזור אף שאינו רשום במרשם האוכלוסין של האזור. לגבי החלופה הראשונה
קבע בית המשפט העליון בפרשת חטיב, כי היא כוללת כל אדם שרשום במרשם האוכלוסין של השטחים הכבושים, גם אם לא התגורר שם מעולם, ואילו לגבי החלופה השניה נקבע, כי נדרשת "בחינה מהותית – בהתאם למבחן מרב הזיקות – באשר לתושבותו בפועל של מבקש המעמד".
ביום 10.2.2021
אימץ בית המשפט העליון את עמדת המדינה כי אין לקיים עתה דיון במחלוקת העקרונית סביב השאלה האם יש להמשיך ולראות באדם "תושב אזור" על אף שניתק את זיקותיו לשטחים זה מכבר ואינו רשום במרשם האוכלוסין הפלסטיני. שאלה זו היא שעמדה בבסיס
בקשה שהגיש המוקד להגנת הפרט ביום 16.10.2020, לרשות ערעור על
פסק דין שנתן בית המשפט לעניינים מינהליים בשבתו בערעור על החלטת בית הדין לעררים. הבקשה עסקה בסירובו של משרד הפנים לשדרג את מעמדו של צעיר יליד ברזיל, המתגורר מרבית חייו בירושלים המזרחית לצד אמו, תושבת קבע ירושלים המזרחית. משרד הפנים נימק את סירובו בטענה שיש לראות בצעיר "תושב אזור", בהתבסס על העובדה שבהיותו קטין התגורר עם הוריו ברמאללה למשך כשבע שנים (ארבע מהן עוד בטרם נחקקה הוראת השעה) – וככזה, הוא אינו רשאי לקבל מעמד בישראל כי אם אשרות תייר בלבד.
בתגובתה לבקשה לרשות ערעור, מסרה המדינה ביום 14.1.2021, כי היא נכונה במקרה הקונקרטי – ומבלי שהדבר ישליך על מקרים אחרים – לאפשר לצעיר להגיש בקשה נוספת לשדרוג מעמדו, וכי זו תיבחן "בנפש חפצה", ובכך יתייתר הצורך בהכרעה בבקשה לרשות ערעור.
חרף
התנגדותו של המוקד, המורגל במאמציה של המדינה לחמוק מביקורת שיפוטית בנושאים שכאלו, מחק בית המשפט את הבקשה לרשות ערעור, באומרו כי הוא מניח שהמדינה אכן תבחן בחיוב ובמהירות הראויה את הבקשת לשדרוג המעמד. לפיכך, נקבע בהחלטה, "נוכח האפשרות כי הטענות הקונקרטיות שהועלו בבקשה תהפוכנה לתיאורטיות איני רואה מקום להידרש – בשלב זה – להליך דנן, ולמותר לציין שאיני נוקט לגביו כל עמדה".
