בנה של תושבת קבע בישראל, נולד בשנת 1991 בירושלים ונרשם במרשם האוכלוסין הפלסטיני. משך מספר שנים התגוררה משפחתו בכפר ניעלין שבגדה, ולימים שבה לכפר עקב בירושלים. בשנת 2004 פנתה אמו למשרד הפנים בבקשה לרשום חמישה מילדיה במרשם האוכלוסין הישראלי. באפריל 2006 אישר לו משרד הפנים מתן מעמד של תושב ארעי למשך שנתיים. בחלוף שנתיים פנו הוריו למשרד הפנים בבקשה לשדרג את מעמדו למעמד של תושב קבע בישראל, בהתאם ל"נוהל רישום ילד שרק אחד מהוריו תושב קבע". הבקשה סורבה בטענה כי הילד עבר את גיל 14, ולפי חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת השעה), אין לאשר מתן מעמד קבע ל"תושב אזור" שחצה את גיל 14. טענה זו יסודה בפרשנות שנתן משרד הפנים להוראת השעה, ואשר עוגנה ב"נוהל רישום ילדים" שניסח המשרד. לפי נוהל זה, מתייחס משרד הפנים לגיל המבקש בזמן הגשת בקשתו לשדרוג למעמד קבע ולא לגילו בזמן אישור בקשתו לרישום במרשם האוכלוסין – שנתיים קודם לכן. באופן זה הוריד משרד הפנים, בפועל, את הגיל לקבלת רישיון לישיבת קבע ל-12 שנים, בניגוד להוראות החוק.
בנובמבר 2008 הגיש המוקד להגנת הפרט
עתירה מינהלית בעניינו של הבן בה טען, בין השאר, כי החלטת משרד הפנים עומדת בניגוד לחובתו לפעול לטובת ילדיהם של תושבי ישראל ומנוגדת לפסיקת בית המשפט העליון. בנוסף טען המוקד, כי הסירוב לבקשה סותר את תכלית תקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל, שעניינה השוואת מעמדם של הורה תושב ישראל וילדו. לפי תקנה זו, ילד שנולד בישראל לתושבת ישראל, זכאי להירשם כתושב קבע. לעובדה כי נרשם קודם לכן בשטחים אין כל משקל לעניין זה.
ביוני 2009
קיבל בית המשפט המחוזי בירושלים את העתירה והורה על שדרוג מעמדו של הילד למעמד של קבע. בית המשפט קיבל את טענות המוקד וקבע, כי הנוהג של משרד הפנים להעניק תושבות ארעית לשנתיים לילדים שמלאו להם 12, ולמנוע מהם על ידי כך תושבות קבע בתואנה שהחוק אינו מאפשר לשדרג את המעמד אחרי גיל 14, חותר תחת הוראות החוק.
משרד הפנים ערער על ההחלטה לבית המשפט העליון. בערעור טען המשרד כי הילד מקיים זיקות ל"אזור", ולכן לא חלה חובה להעניק לו מעמד של תושב קבע בישראל.
ביום 27.4.2011
דחה בית המשפט העליון את ערעור משרד הפנים וקבע כי יש לתת לילד מעמד קבע בישראל.
בפסק הדין דן בית המשפט בשאלה האם "רשיון לישיבה בישראל", כלשון החוק, אותו רשאי שר הפנים לתת לקטין עד גיל 14, מוגבל אך ורק למעמד קבע. בית המשפט פוסק בשלילה, ומתיר למשרד הפנים לתת לקטינים עד גיל 14 כל סוג של רשיון ישיבה בישראל. לעניין "נוהל רישום ילדים" קובע בית המשפט, כי הנוהל לא יכול לעמוד כפי שהוא כיוון שלמעשה הוא "שולל מן הקטינים אפשרות לקבלת מעמד שהוענקה להם ישירות בחקיקה הראשית. זוהי פגיעה ישירה וממשית בזכותם, שאינה עולה בקנה אחד עם ההסדר החקיקתי." בסיכום, ולעניינו של הילד, קובע בית המשפט כי הגיל הקובע לצורך קבלת מעמד הקבע הוא הגיל בו הוגשה הבקשה – ככל שזו הוגשה לפני גיל 14.
