לבני זוג זרים של ישראלים אין זכות עצמאית להסדיר את מעמדם בישראל. הזכות מוקנית לבן הזוג הישראלי, אשר נדרש לפנות למשרד הפנים בבקשה לאיחוד משפחות. במשרד הפנים קיים
נוהל, שעניינו הפסקת הליך מדורג להסדרת מעמד לבן זוג זר כתוצאה מאלימותו של בן הזוג הישראלי, המזמין. תכליתו של הנוהל לאפשר לבת הזוג הזרה לקבל מעמד עצמאי, ללא תלות בבן הזוג הישראלי האלים. על פי הנוהל, עניינן של אותן נשים יועבר לוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים, אשר תשקול אם להעניק לבת הזוג הזרה מעמד, ללא תלות בבן זוגה האלים. הנוהל מתייחס לנשים שכבר החלו ב
הליך המדורג וקובע, כי משרד הפנים יאריך את תוקף רישיון הישיבה של אישה מוכה שפנתה לוועדה הבינמשרדית.
במרץ 2011, במהלך הטיפול בהסדרת מעמדה של אישה ירדנית במסגרת הנוהל,
ביקש המוקד כי עד שהוועדה הבינמשרדית תכריע בבקשתה, יוסדר מעמדה של האישה בישראל באופן זמני, כך שתשהה כאן כחוק, ללא חשש מגירוש, ותוכל לעבוד ולהתחיל בהליך של שיקום. האישה לא החזיקה ברישיון ישיבה בישראל, כיוון שבעלה סירב להתחיל בהליך לאיחוד משפחות איתה, כחלק ממסכת ההתעללות בה. ועדת ההשגה לזרים של משרד הפנים סירבה לבקשת המוקד.
ביום 7.2.2012 הגיש המוקד
עתירה מינהלית נגד סירוב משרד הפנים לתת לאישה מעמד זמני. בנוסף ביקש המוקד, כי משרד הפנים יתקן את הנוהל, כך שיורה כי כל אשה זרה, המבקשת לקבל מעמד בישראל, בשל היותה קורבן לאלימות בן זוגה הישראלי, ובקשתה עמדה בתנאי הסף של הנוהל והועברה לוועדה הבינמשרדית, תקבל מעמד זמני בישראל עד להכרעת הוועדה בבקשה.
המוקד טען, כי ראוי שישראל תסייע לניתוק התלות ההרסנית של נשים בבני זוגן המתעללים. הסירוב להעניק לנשים אלה מעמד זמני לאותו פרק זמן של הטיפול בבקשתן, מונע מהן להתחיל בשיקום ולבנות חיים עצמאיים. המוקד הדגיש, כי הרציונאל שמאחורי ההוראה להאריך תוקף רישיון קיים לאישה מוכה ברור ומובן, ועליו להיות רלבנטי גם באותם מקרים בהם לא הסדיר בן הזוג האלים את מעמד האישה. בפועל נענשות הנשים בגין סירובם של בני זוגן המתעללים להגיש עבורן בקשה לאחמ"ש.
במהלך הדיונים בעתירה
הסכים משרד הפנים כי "תינתן עדיפות מן המעלה הראשונה בטיפול בעניינן של קורבנות אלימות שאין בידיהן אשרת ישיבה בתוקף, העומדות בתנאי הסף של נוהל אלימות". עדיפות זו לא תוגבל ותהיה רלבנטית לכל שלבי הטיפול בבקשה. לאור הסכמת משרד הפנים, דחה בית המשפט את העתירה ביום 2.8.2012. זמן קצר לאחר הגשת העתירה,
קיבלה האישה נשואת העתירה רישיון לישיבת ארעי.
בפסק הדין הדגישה השופטת, כי למרות שנדמה כי רובן המכריע של הנשים, המבקשות מעמד מתוקף הנוהל, שוהות בישראל באופן חוקי, מדובר בנתון הטעון בירור, ו"ככל שיתחוור למשיב [משרד הפנים] שאי חוקיות השהייה נעוצה במניעה מכוונת של ההסדרה על ידי בן הזוג האלים, נראה כי לא יהיה זה ראוי לפקוד על האישה את עוון אי החוקיות".
השופטת לא קיבלה את בקשת המוקד לשנות את הנוהל, אך השאירה פתח להמשך הדיון בסוגיה: "התחייבות המשיב לקצר את הליך בחינת בקשתן של קורבנות אלימות, מהחל ועד כלה, בלא התנאת התחייבות זו בקיומם של ילדים משותפים ובכך שהוגש כתב אישום נגד בן הזוג האלים, נראית בעיני סבירה. עם זאת, מובן כי ממעקב ואיסוף נתונים אחר פרקי הזמן החולפים בטרם ניתן מענה לבקשה מן הסוג הנדון, מספר המקרים של נשים נפגעות אלימות שאין בידן אשרת שהייה חוקית ונתונים עובדתיים ורלוונטיים נוספים, יכול ויצריכו בחינה מחדש של סוגיה זו."
המוקד מברך על החלטת משרד הפנים לקדם את הטיפול בקורבנות אלימות, הנמצאות בישראל ללא אשרת שהייה, אולם מזכיר כי במהלך תקופת ההמתנה, גם אם תקוצר, יישארו הנשים חסרות מעמד, ללא יכולת להשתקם וחשופות לגירוש. רק מבחן המציאות יוכיח אם מתן הקדימות אכן יוביל לצמצום ממשי בזמן הטיפול בבקשותיהן של קורבנות האלימות ויביא לאיזון סביר בין צרכיהן לבין האינטרסים של משרד הפנים.
