ביום 16.3.2015 דן בג"ץ בארבע
עתירות שהגיש המוקד להגנת הפרט בעניינם של שלושה מתושבי ירושלים המזרחית, שהצבא הוציא כנגדם צווי הרחקה מעירם, צווים אשר משמעותם אחת – גירוש התושבים מעירם, שכן ירושלים המזרחית היא שטח כבוש לכל דבר ועניין והרחקת תושבים מוגנים מהשטח הכבוש אסורה בתכלית, על פי אמנת ג'נבה.
אחד המגורשים הורחק, במקביל, גם משטחי הגדה המערבית. בין היתר, טען המוקד בעתירות, כי תקנות ההגנה לשעת חירום, אשר מכוחן הוציא הצבא את הצווים, כלל אינן תקפות. בנוסף טען המוקד בעתירות, כי תוקפם והיקפם של הצווים אינם סבירים ומידתיים וכי זכות השימוע של המגורשים לא כובדה, שכן השימועים נערכו לאחר שהצו כבר הוצא ונכנס לתוקפו.
ביום 19.3.2015
דחה בית המשפט את ארבע העתירות. בית המשפט קיבל את עמדת המדינה, לפיה תקנות ההגנה לשעת חירום עדיין תקפות. עם זאת, חזר בית המשפט על אמירות שהשמיע בעבר, לפיהן הגיעה השעה לבטל את תקנות ההגנה לשעת חירום וחזר והמליץ למחוקק הישראלי להחליפן בחקיקה חדשה. כמו כן נקבע, כי הוצאת צווי ההרחקה בהסתמך על התקנות היא צעד מידתי, לאור המידע הביטחוני החסוי שמיוחס למגורשים. בית המשפט קיבל את טענת המוקד באשר למועדי השימוע המאוחרים והורה לצבא שלא לנהוג כך להבא, אך קבע שאין בכך כדי להתערב בעצם הוצאת הצווים.
