בשנת 1988 קבע בית המשפט את הלכת עווד (
בג"ץ 282/88), לפיה מעמד הקבע של תושבי ירושלים המזרחית אינו זכאי להגנה מיוחדת וניתן להפקיעו בעקבות העתקת מרכז החיים אל מחוץ לישראל או רכישת מעמד במדינה אחרת. במרוצת השנים הפך פסק דין זה לכלי בידי משרד הפנים, לשינוי המציאות הדמוגרפית בירושלים המזרחית, תוך דחיקת תושביה הפלסטינים אל מחוצה לה.
בתחילת 2010 הגישו המוקד להגנת הפרט והאגודה לזכויות האזרח בישראל
בקשה להצטרף כידידי בית המשפט להליך ערעור על פסק דין, שניתן בבית המשפט לעניינים מינהליים. הערעור דן בעניינה של תושבת ירושלים המזרחית, שמעמד הקבע שלה בישראל נשלל משום שהתגוררה תקופה ממושכת בארצות הברית ורכשה אזרחות אמריקנית. הארגונים טענו אז, כמו גם היום, כי יש לשוב ולבחון את הלכת עווד על רקע מכלול הנורמות המשפטיות החלות על ירושלים המזרחית – הן במישור הדין הישראלי והן במישור הדין הבינלאומי. עמדת הארגונים היא, כי יש להבחין בין מהגרים, שנכנסו לישראל מרצונם ורכשו בה מעמד של קבע על פי בקשתם, לבין מי שרכשו מעמד של קבע מכוח סיפוח מקום מגוריהם לישראל בעקבות כיבוש צבאי.
הצורך בבחינה מחודשת של הסוגייה העקרונית מתחדד גם על רקע מדיניות גמישה יותר, שגיבש משרד הפנים
– בעקבות
תצהיר שרנסקי – בשנים האחרונות בעניינם של תושבי קבע, החוזרים להשתקע בישראל, לאחר שהתגוררו מחוצה לה תקופה ממושכת. בשנת 2015 אף הצהיר משרד הפנים רשמית על מדיניות כזו במסגרת
התכתבות עם המוקד.
לאחר גרירת רגליים ממושכת, הודיעה המדינה בפברואר 2016, כי עניינה של האישה הועבר לבחינת הוועדה הבינמשרדית במשרד הפנים, אולם טרם נתקבלה החלטה בעניינה.
ביום 31.10.2016 התקיים
דיון בערעור, במהלכו מתח בית המשפט העליון ביקורת קשה על הסחבת בה נוקטת המדינה. השופטות הזהירו, כי אם המדינה לא תמצא פיתרון הולם, ישקול בית המשפט לדון מחדש בשאלה העקרונית של השבת מעמד לתושבי ירושלים המזרחית, בהרכב מורחב. נוכח התנהלות המדינה, העירה הנשיאה נאור: "אנו מנסים שנים לפתור את הבעיה בדרכי שלום ולצערנו לא הצלחנו... לעתים התחושה היא שהמדינה לא לוקחת בתבונה את סיכוניה וסיכוייה".
בית המשפט הורה למדינה להגיש הודעה מעדכנת בדבר עמדתה הסופית בתוך 45 יום.
