בעקבות עתירת המוקד להגנת הפרט: אלמנתו של תושב קבע מירושלים המזרחית תקבל מעמד ארעי בישראל

זרים הנישאים לישראלים יכולים לקבל מעמד בישראל בהליך הקרוי "איחוד משפחות" (אחמ"ש). משרד הפנים קבע כי המעמד יינתן בסיומו של "הליך מדורג": בשלב הראשון שלאחר אישור הבקשה יקבל בן הזוג הזר אישורי שהייה זמניים למשך 27 חודשים. בתום "תקופת מבחן" זו יוכל בן הזוג הזר לקבל מעמד ארעי (אשרת א/5) ובתום שלוש שנים נוספות – מעמד קבע.
 
במאי 2002 החליטה ממשלת ישראל על הקפאת הליכי איחוד משפחות עם פלסטינים מהגדה המערבית ומרצועת עזה. כעבור שנה חוקקה הכנסת את חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), אשר מונע מתן מעמד בישראל לפלסטינים מהגדה ומהרצועה. האפשרות היחידה העומדת בפני בני זוג של פלסטינים תושבי ישראל לחיות עם משפחתם בביתם בישראל מאז נחקק החוק, היא באמצעות היתרי שהייה זמניים שמנפיק להם הצבא, היתרים שאינם מהווים מעמד ואינם מקנים זכויות סוציאליות או אישור לעבודה בישראל.
 
בשנת 1990 נישא תושב ירושלים המזרחית, בעל מעמד קבע בישראל, לפלסטינית מהגדה המערבית. בני הזוג עברו להתגורר בירושלים המזרחית, והולידו 4 בנות. הבעל הגיש בקשה לאחמ"ש עבור אשתו עוד בסוף 1990, אלא שמשרד הפנים איבד את הבקשה הראשונה והשתהה כדרכו בטיפול בבקשה הנוספת שבני הזוג נאלצו להגיש – וכך אושרה הבקשה רק בנובמבר 1999. מאז קיבלה האישה מדי שנה, בסיוע המוקד להגנת הפרט, אישורי שהייה בישראל.
 
לפי ה"הליך המדורג" הייתה האישה זכאית למעמד ארעי בינואר 2002, אולם לא עלה בידה להגיש את הבקשה למעמד עד לאוגוסט באותה שנה בשל שביתה ממושכת במשרד הפנים. או אז כבר נכנסה לתוקף החלטת הממשלה על הקפאת הליכי האחמ"ש. האישה המשיכה לגור בביתה בירושלים המזרחית מכוח היתרי שהייה.
 
בסוף 2007 נפטר אבי המשפחה בפתאומיות. עקב פטירתו הופסק הליך האחמ"ש ואשתו, בהיותה חסרת מעמד בישראל, נותרה ללא אפשרות לפרנס את בנותיה וללא זכויות סוציאליות.
 
במהלך 2008, בעקבות פנייה מטעם בית הספר של אחת מבנות המשפחה, עבר הטיפול להסדרת מעמדה של האם לוועדה לעניינים הומניטאריים של משרד הפנים. ביום 17.4.2011, לאחר שמשרד הפנים טרם הכריע בבקשה מזה למעלה משנתיים ימים, עתר המוקד לבג"ץ בבקשה להעניק לאישה מעמד. בעתירה ציין המוקד, כי היות שהבקשה לאחמ"ש הוגשה עוד ב-1996 והאישה הייתה זכאית למעמד עוד ב-2002, לפני החלטת הממשלה על הקפאת הליכי אחמ"ש, הרי שיש לשדרג את מעמדה על פי פסיקה קודמת של בג"ץ. המוקד הוסיף, כי למרות שבעלה של האישה היה תושב ולא אזרח, ולמרות שהאישה חיה בעבר בשטחים, על משרד הפנים להחיל עליה את הנוהל בעניין אלמנותיהם של אזרחים ישראלים שהליך האחמ"ש שלהן הופסק, ולבחון את זכאותה למעמד לפי זיקתה לישראל. לסיום הדגיש המוקד, כי התנהלות הוועדה ההומניטארית גורמת לפגיעה קשה בזכות לחיי משפחה ובעיקרון טובת הילד.
 
ביום 6.6.2011 סירב משרד הפנים לבקשה לקבלת מעמד וקבע, כי האישה תמשיך לקבל היתרי שהייה – שכאמור אינם מקנים זכויות סוציאליות או היתר לעבודה – וגם זאת רק עד שבנותיה הקטינות יגיעו לגיל בגרות. משרד הפנים טען כי "לדעת השר, [...] היתר השהייה [...] עונה לכל הצרכים של טיפול בקטינים שאביהם נפטר ונשארת האפוטרופוס היחיד שלהם" [כך במקור].
 
המוקד התנגד להצעת משרד הפנים וטען, כי ההחלטה על השארת האם ללא מעמד וזכויות היא בלתי סבירה, וכי לאור העובדה שהאישה הינה אם לבנות ישראליות ומתגוררת בישראל למעלה מעשרים שנה, יש להעניק לה מעמד בישראל.
 
במאי 2012, שבועיים לפני הדיון בעתירה, הסכים משרד הפנים, לאור "נסיבות העניין המיוחדות", לתת לאישה מעמד ארעי בישראל, שיהיה ניתן לחידוש גם לאחר שהבנות יגיעו לגיל בגרות. העתירה נמחקה ללא דיון. אחרי למעלה מעשרים שנה בהן גרה בישראל, תזכה האישה לקבל זכויות סוציאליות, וכן את הזכות הבסיסית לפרנס את משפחתה בישראל.