המוקד להגנת הפרט - ישראל ממשיכה במדיניות הבידול בין הגדה המערבית לרצועת עזה: מתאם פעולות הממשלה בשטחים מציג נוהל מעודכן למעבר פלסטינים מעזה לגדה לצורך מגורים, המתגלה כדרקוני לא פחות מקודמו
חזרה לעמוד הקודם
01.11.2013

ישראל ממשיכה במדיניות הבידול בין הגדה המערבית לרצועת עזה: מתאם פעולות הממשלה בשטחים מציג נוהל מעודכן למעבר פלסטינים מעזה לגדה לצורך מגורים, המתגלה כדרקוני לא פחות מקודמו

הגדה המערבית ורצועת עזה הן שני חבלי ארץ של יחידה אינטגראלית אחת. פלסטינים משני האזורים חולקים זהות לאומית, שפה והיסטוריה, וחייהם ממשיכים להיות שזורים אלה באלה על בסיס יומיומי, דרך קשרי משפחה, תרבות וכלכלה. גם ישראל הכירה באחדות אינטגראלית זו, שעוגנה בהסכם הביניים בינה לבין הרשות הפלסטינית ("הסכם אוסלו"). חרף זאת, נוקטת ישראל זה למעלה מעשור במדיניות של בידול בין רצועת עזה לגדה המערבית, המכוונת להפריד בין תושביהן.

כחלק ממדיניות זו, הקפיאה ישראל לחלוטין את עדכון הכתובות – של מי שעברו מהרצועה לגדה – בהעתק מרשם האוכלוסין שבידיה, ובשנת 2007 אף החלה להתייחס אל פלסטינים המתגוררים בגדה המערבית, אולם כתובתם הרשומה במרשם היא ברצועה, כאל "שוהים בלתי חוקיים" בגדה(!), אלא אם הם מחזיקים בהיתר שהייה צבאי. בהתאם לכך, החל הצבא להעביר בכפייה פלסטינים מבתיהם שבגדה לרצועת עזה, על סמך כתובתם השגויה, כפי שהיא מופיעה במרשם האוכלוסין. זאת ועוד. בשנת 2009 פרסם מתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש) נוהל, אשר חוסם באופן כמעט מוחלט את האפשרות לעבור מרצועת עזה לגדה המערבית לצורך מגורים. במסגרת הנוהל נקבע, כי פלסטינים מהרצועה יורשו "להשתקע" בגדה אך ורק במקרים הומניטאריים חריגים וקיצוניים, ורק לאחר עמידה בתנאי סף נוקשים ביותר.

במהלך 2010 הגיש המוקד להגנת הפרט שתי עתירות עקרוניות לבג"ץ, כנגד מדיניות הבידול וההפרדה שנוקטת ישראל בין הגדה לרצועה. למרות שהעתירות עוסקות בסוגיות שונות, החליט בית המשפט לדון בהן במשותף.

בעתירה הראשונה דרש המוקד להורות על ביטול הנוהל הנוגע למעבר תושבי הרצועה לגדה לצורך מגורים – הקרוי בפי הצבא "נוהל השתקעות" – שכן מדובר בנוהל בלתי חוקי, הפוגע אנושות בזכותם של פלסטינים לחיי משפחה. המוקד הדגיש, כי הנוהל מרוקן מכל תוכן את המושג "הומניטארי", בקובעו כי קשרים בין ילדים להוריהם ובין בני זוג אינם מצדיקים את התרת המעבר מעזה לגדה. עוד הדגיש המוקד, כי הנוהל אינו אלא חלק ממדיניות חד-כיוונית של ישראל, המציבה חסמים ומכשולים בלתי עבירים כמעט לקבלת היתר מעבר מעזה לגדה, ובד בבד מפעילה לחץ כבד על פלסטינים מהגדה לעזוב את בתיהם ו"להשתקע" ברצועה, כתנאי למימוש זכותם לחיי משפחה.

בעתירה השנייה דרש המוקד להורות לישראל לשוב ולעדכן את העתק מרשם האוכלוסין של השטחים שבידה, באופן שישקף את המציאות, ולחדול מהעברתם בכפייה של פלסטינים מהגדה המערבית לרצועת עזה בהסתמך על הרישום – השגוי בכוונה תחילה – של כתובתם. המוקד טען, כי בהפרת זכותו של אדם לבחור את מקום מגוריו בתוך ארצו מפירה ישראל את הדין הישראלי והבינלאומי כאחד.

ביום 24.5.2012 דחה בית המשפט את העתירה הראשונה – בעניין נוהל ה"השתקעות" של תושבי הרצועה בגדה המערבית – בקובעו כי לא מצא מקום להתערב במדיניות הישראלית. עם זאת, קבע פסק הדין כי על הצבא להפעיל שיקול דעת ולהביא להרחבת הקריטריונים להעתקת מגורים. הגבלת המעבר ל"חריגים הומניטאריים" בלבד – ילדים יתומים, חולים כרוניים וקשישים במצב סיעודי, שאין להם קרוב משפחה אחר בעזה שיכול לטפל בהם – היא נוקשה מדי, קבעו השופטות. בנוסף, הסתייג בית המשפט מהסעיף בנוהל הקובע כי קשרי משפחה, אפילו מדרגה ראשונה, אינם מהווים כשלעצמם עילה הומניטארית להשתקעות בגדה, וקבע כי אין מקום לחסום באופן גורף בקשות להשתקעות על רקע נישואין, אלא יש לבחון כל בקשה לגופה ולשקול את מכלול הנסיבות הנוגעות לבני הזוג. לאור ביקורת השופטות, התחייבה המדינה לעדכן את הנוהל.

אשר לעתירה השנייה – בעניין עדכון כתובות בהעתק מרשם האוכלוסין המצוי בידי ישראל באופן שישקף את המציאות – הוציא בית המשפט צו על תנאי, המורה למדינה לנמק מדוע לא תחיל את מדיניותה – הקובעת כי הצבא לא יגרש מביתם פלסטינים שנכנסו לגדה לפני אוקטובר 2000 – גם על פלסטינים שנכנסו לגדה טרם תכנית ההתנתקות בספטמבר 2005. זאת לאחר שהשופטות עיינו בנתונים שהציג הצבא, לפיהם חיים כיום בגדה עשרות אלפי פלסטינים שכתובת מגוריהם בעזה.

ביום 23.10.2012 הודיעה המדינה כי היא מקבלת את הצעת בית המשפט, כפי שבאה לידי ביטוי בצו על תנאי, וכי מעתה, כל פלסטיני שעבר להתגורר בגדה לפני ספטמבר 2005, אולם הוא רשום עדיין כמתגורר בעזה, לא יורחק בכפייה לרצועה. המוקד, מצידו, עמד על כך שעל המדינה לפעול גם בהתאם לסעד השני בעתירה – לעדכן את כתובתם של אנשים אלו בהעתק מרשם האוכלוסין שבידה – והדגיש כי פרט לסכנת הגירוש, יש לרישום השגוי השלכות נוספות על חייהם. כך, למשל, אנשים שכתובתם מופיעה ברישומי הצבא ברצועת עזה מעוכבים ונחקרים כל אימת שהם נאלצים לעבור במחסומים הרבים הפזורים בגדה; כאשר הם מעוניינים לצאת לחו"ל, עליהם להגיש בקשה מיוחדת המוכיחה כי קיים "צורך הומניטארי" המצדיק את יציאתם ובקשה נוספת על מנת שהצבא יתיר את חזרתם לגדה המערבית.

בדיון שהתקיים בעתירה באפריל 2013, הבהיר בית המשפט כי אין בכוונתו להיענות לסעד זה, ותחת זאת המליץ שב"נוהל ההשתקעות" המעודכן תשקול המדינה מתן הקלות לפלסטינים אשר עברו מהרצועה לגדה לפני "המועד הקובע" – ספטמבר 2005 – והם מבקשים לשנות את כתובתם, כך שתשקף את המציאות. לאור זאת, מחק המוקד את העתירה תוך שמירת הזכות להעלות שוב את טענותיו, לאחר שתוצג הגירסה החדשה של הנוהל.

באוגוסט 2013 פרסם מתפ"ש את הנוהל המעודכן. עיון מעמיק בו מגלה, כי בניגוד להנחיות בית המשפט בפסק הדין, התיקונים שהוכנסו בנוהל הינם מינוריים ואינם מהווים שינוי של ממש.

כך, למשל, ילדים שהתייתמו מאחד מהוריהם ברצועת עזה, ומבקשים לחיות עם ההורה האחר בגדה, אינם נדרשים עוד – על פי הנוהל המעודכן – להוכיח כי אין ברצועה בן משפחה אחר שיכול לקחתם תחת חסותו, כתנאי לאישור בקשתם. על פניו, מדובר בשינוי שנועד להיטיב עם ילדים המשתייכים לקבוצה זו, אולם, אליה וקוץ בה; הנוהל מוסיף וקובע, כי "לעניין זה, יבחן טיב והיקף הקשר הקיים עם ההורה תושב [הגדה המערבית] ביחס לטיב והיקף הקשר עם קרובי משפחה אחרים בעזה". סייג זה עוקר מיסודו את מושג "טובת הילד", באפשרו לקציני צבא להתערב באוטונומיה המשפחתית של תושבי השטחים ולהכריע בעניין גורלם של ילדים, משל היו עובדים סוציאליים, פסיכולוגים או פקידי סעד. למותר לציין, כי הדבר עומד בניגוד גמור לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד, שישראל חתומה עליה ומחויבת לפעול על פיה.

לא זו אף זו. באצטלה של "עדכון" הסעיף, המאפשר למתפ"ש לחרוג מהקריטריונים הנוקשים המוגדרים בנוהל, הוסיפה עליו המדינה עוד התניות והגדרות שונות, ולמעשה לא חידשה בו כמעט דבר. כך, חוזר הסעיף ומבהיר, כי "נישואין וכן הורות לילדים משותפים לא יהוו, כטעם יחיד, נסיבות הומניטאריות מיוחדות המצדיקות השתקעות [בגדה]". ההבדל היחידי עליו ניתן להצביע בסעיף זה הוא הקביעה, כי בהתקיים נסיבות הומניטאריות חריגות, ייבחנו בקשות למעבר לא רק של קרובי משפחה מדרגה ראשונה של תושבי הגדה, אלא גם של קרובים מדרגה שנייה.

באשר להתחייבות המדינה להתייחס במסגרת הנוהל גם לאותם פלסטינים שעברו להתגורר בגדה המערבית עוד לפני ספטמבר 2005, והם מבקשים לשנות את כתובתם במרשם באופן שישקף את המציאות, נראה כי הייתה זו התחייבות מן השפה ולחוץ בלבד. כל שהנוהל החדש קובע בעניינם הוא, כי יוכלו לבקש לקצר את ההליך לאישור "השתקעותם" ולשינוי כתובתם במרשם: על פי הנוהל הישן, היה על תושבי הרצועה – שמעברם לגדה המערבית הותר – לשהות בגדה מכוח היתרי שהייה מתחדשים במשך שבע שנים, טרם שיוכלו להגיש בקשה לשינוי כתובתם; הנוהל החדש קובע, כי פלסטינים מהרצועה אשר כבר שוהים בגדה, יוכלו לבקש לקצר פרק זמן זה, בתנאי שהם מחזיקים בהיתרי שהייה בגדה שלוש שנים לפחות. הוראה זו, שלכאורה נועדה להקל על אלה המתגוררים זה מכבר בגדה המערבית ומבקשים להסדיר את רישום מגוריהם, מציגה אותם למעשה כפורעי חוק ומתנה את המשך שהייתם בביתם בקבלת היתר.

נשוב ונזכיר – ישראל עצמה הכירה באחדות האינטגראלית של השטחים הכבושים. משכך, לא יעלה על הדעת כי פלסטיני המתגורר בחלק אינטגראלי מארצו שלו, יצטרך לעמוד בהליך הדומה במידה רבה להליכי הגירה, בטרם ישקול המתפ"ש האם להכיר ב"חוקיות" שהותו בביתו ועל אדמתו.