לאחר מאבק ממושך: פלסטינית המתגוררת בירושלים שנים רבות ללא זכויות קיבלה היתר שהייה בישראל ולבִתה הצעירה ניתן מעמד קבע

בשנת 2007 התקבלה החלטת הממשלה 2492, לפיה פלסטינים שחיו בירושלים המזרחית לפני סיפוחה לישראל ב-1967, אך לא נכחו במפקד האוכלוסין שערכה ישראל באותה שנה, יקבלו היתר שהייה בירושלים אם חיו בעיר ברציפות משנת 1987 והגישו בקשה להיתר שהייה לא יאוחר מחודש אפריל 2008.

מתוקף אותה החלטה ניתנו היתרי שהייה צבאיים לפלסטינית, החיה בירושלים במשך שנים רבות, המגבילים את תנועתה לשכונות הצפוניות של העיר בלבד, ואינם מהווים היתר עבודה. האישה, שנישאה לתושב ירושלים המזרחית, נפלה קורבן לאלימות מצד בעלה, המכור לאלכוהול וסמים, ובשנת 2008 – בעודה בהריון שני – עזבה עם בִּתה את בית בעלה. הבת הבכורה נרשמה כתושבת קבע בישראל מכוח מעמדו של האב, אולם מעמדה של הבת הצעירה, שנולדה מספר חודשים לאחר פרידת הוריה, לא הוסדר.

ביום 7.4.2013 פנה המוקד להגנת הפרט לוועדה ההומניטארית, הרשאית להמליץ לשר הפנים לתת מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים מיוחדים, בבקשה שיינתן לאישה היתר שהייה שיאפשר לה תנועה בלתי מוגבלת בישראל, וכן היתר עבודה. המוקד הדגיש, כי האישה מטופלת בשתי בנות קטנות, האחת תושבת ישראל, מבלי יכולת ממשית לפרנס את משפחתה ואין באפשרותה להתלוות לבנותיה ברחבי העיר. עוד ציין המוקד, כי האישה נולדה להורים ירושלמים ומתגוררת בעיר מזה כשלושים שנה.

ביום 20.5.2014 החליט שר הפנים לתת לאישה היתר שהייה בישראל מטעם הומניטארי מיוחד, המקנה חופש תנועה בישראל וכולל היתר עבודה.

ביום 31.5.2015 הגיש המוקד בקשה לרישום הבת הצעירה במרשם האוכלוסין, אולם חרף פניות חוזרות ונשנות לא נתקבל מענה ממשרד הפנים. בעקבות זאת, הגיש המוקד ביום 7.12.2015 ערר לבית הדין לעררים בירושלים. המוקד ציין, כי הסחבת בה נוקט משרד הפנים מנוגדת לחובתו כרשות מנהלית, לתת מענה מהיר ולטפל ביעילות בבקשות המועברות אליו.

ביום 25.1.2016 נמסר כי עניינה של הבת הועבר לדיון בפני הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים, וביום 27.3.2016 הודיע משרד הפנים כי הוחלט לאשר את הבקשה ולתת לילדה מעמד של קבע בישראל.