ביום 21.4.2016
עתרו לבג"ץ עדאלה, המוקד להגנת הפרט וארגוני זכויות אדם נוספים, בדרישה לבטל את סעיף 3 ל
חוק העונשין (תיקון מס' 120 והוראת שעה), התשע"ו-2015, השולל גמלאות סוציאליות מהורים לקטין שהורשע בעבירות המוגדרות ביטחוניות, במהלך תקופת מאסרו של הקטין. הארגונים תקפו את חוקיות הסעיף המדובר, בראש ובראשונה בשל היותו מפלה לרעה אסירים פלסטינים, המהווים את רובה המכריע של אוכלוסיית הקטינים המורשעים בעבירות ביטחון במדינת ישראל.
ב
דיון בבג"ץ שנערך ביום 25.1.2017, טענו הארגונים כי החוק מפלה באופן עקרוני ואינו מידתי גם נוכח שלילת הקצבאות האוטומטית מן ההורים עם הרשעת הילד הקטין, ללא כל התחשבות בנסיבות הפרטניות או בחומרת העונש. בהתייחס לטענה כי החוק חוּקק כדי להיאבק בתופעת זריקת האבנים שהפכה, לדברי המדינה, "למכת מדינה", טענו הארגונים כי בחברה הישראלית פשו תופעות חמורות הרבה יותר מזו (למשל, סחר בסמים), אולם אין בדעתו של איש לשלול מהוריהם של אותם קטינים, שהורשעו בעבירות פליליות, את קצבאותיהם. השופט פוגלמן העיר, כי כאשר מדובר באסיר פלילי, כדוגמת סוחר סמים, "הפגיעה בחברה בעיני יותר אנושה, אז אם היתה כוונה לדאוג לאינטרס הציבורי... אנו מסתכלים על פגיעה בשוויון".
זאת ועוד. המדינה טענה כי תכליתו של החוק היא "לתמרץ מעורבות הורים" במטרה למנוע זריקת אבנים בידי קטינים פלסטינים. הארגונים עמדו על כך שאין כאן תכלית מניעתית, הואיל והעבירה כבר בוצעה, וכי למעשה מדובר בענישה כפולה: מאסר וענישה דרך ההורים באמצעות שלילת הגמלאות.
באותו יום קיבלו השופטים
החלטה להוציא צו על תנאי, המחייב את המדינה לנמק מדוע התיקון לחוק תקף חוקתית. השופטים הבהירו, כי ההחלטה התקבלה כיוון "שעל פני הדברים אין לכאורה מתאם שויוני בין הקטינים בהם עסקינן לבין, למשל, קטינים במשפט הפלילי 'הרגיל', ומכאן טענת ההפליה". בית המשפט הורה למדינה להגיב תוך 45 יום.
