בעקבות הודעת המדינה: המוקד להגנת הפרט דורש מבית המשפט להורות על הרחבת החריגים למדיניות הסירוב הגורפת לבקשות לאיחוד משפחות בישראל למי שמתגורר ברצועת עזה או רשום כתושב הרצועה

ביום 6.6.2013 עתר המוקד להגנת הפרט לבג"ץ, בדרישה להורות לממשלה לבטל את החלטה 3598 מיום 15.6.2008, המנחה את שר הפנים שלא לאשר בקשות לאיחוד משפחות (אחמ"ש) בישראל למי שמתגורר ברצועת עזה, וכן למי שרשום במרשם האוכלוסין כתושב הרצועה, אף שאינו מתגורר בה.

בין היתר טען המוקד בעתירה, כי החלטת הממשלה חורגת באופן קיצוני מהוראותיו של סעיף 3ד לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003, עליהן היא מתבססת: לא זו בלבד שההחלטה מרחיבה את הטענה בדבר סיכון ביטחוני הנובע מעצם מקום המגורים, ומחילה אותה גם על אנשים שרשומים כתושבי הרצועה, ללא קשר למקום מגוריהם בפועל; היא אף קובעת כלל גורף, הכובל את שיקול דעתו של שר הפנים, מקום בו נקבע כי יש לערוך מבחנים פרטניים. בכך נוקטת הממשלה פעולה חקיקתית מובהקת, הפוגעת באופן בלתי סביר ובלתי מידתי בזכויות יסוד, מבלי שהוסמכה לכך.

במהלך הדיון בעתירה – שהתקיים בצמוד לדיון בערעור שהגיש המוקד כנגד התחולה הרטרואקטיבית של החלטת הממשלה – רמז בית המשפט כי אין בכוונתו להורות על ביטולה הגורף של ההחלטה. עם זאת, בית המשפט הנחה את המדינה לבחון את האפשרות לגבש מדיניות מיוחדת לשתי קבוצות של חריגים – אנשים שרק רשומים כתושבי עזה, אך אינם מתגוררים בה בפועל משך תקופה ממושכת, ואנשים מעזה שהגישו בקשה לאחמ"ש עוד לפני שהתקבלה החלטת הממשלה.

לאור זאת, הודיעה המדינה ביום 15.9.2014 כי החלטת הממשלה לא תוּחל בשני מקרים: המקרה האחד הוא של תושבי הרצועה המתגוררים בגדה המערבית כדין, לאחר שעברו לשם "באישור הרשויות המוסמכות" ושינו את כתובתם במרשם האוכלוסין באישור המפקד הצבאי; המקרה האחר הוא של תושבי הרצועה, שהבקשה לאחמ"ש עבורם הוגשה בין ה-1.8.2005 (מועד כניסתו לתוקף של התיקון הראשון לחוק האזרחות והכניסה לישראל, אשר קבע את האפשרות להגיש בקשות לאחמ"ש עבור נשים תושבות השטחים מעל גיל 25 ועבור גברים תושבי השטחים מעל גיל 35) ל-28.3.2007 (מועד כניסתו לתוקף של התיקון השני לחוק, אשר הרחיב את הוראות סעיף 3ד באופן שמאפשר דחיית בקשות לאחמ"ש בגין סיכון הנובע מעצם המגורים באיזור בו מתבצעת פעילות מסוכנת).

ביום 29.9.2014 הגיש המוקד את תגובתו להודעת המדינה, בה נטען כי החריגים שקבעה המדינה לתחולה המוחלטת והגורפת של החלטת הממשלה נותנים מענה חלקי בלבד להנחיות בית המשפט, ואינם הולמים את רוח הדברים שנאמרו בדיון. ראשית, הודעת המדינה מתעלמת מכך שמאז שנת 2000 ישראל מונעת ממי שמתגוררים בגדה, אך רשומים במרשם האוכלוסין כתושבי הרצועה, לשנות את כתובתם, וממילא אין היא מאפשרת למי שמתגורר ברצועה לעבור לגדה. כלומר, החריג הראשון אותו מציעה המדינה הוא דה-פקטו ריק מתוכן. שנית, גבולות התקופה שקבעה המדינה לעניין החריג השני אינם מונעים באופן מלא את פגיעתה הרטרואקטיבית של החלטת הממשלה. זאת, כיוון שבמועד כניסתו לתוקף של התיקון השני לחוק, עוד התאפשרה בחינה פרטנית של בקשות לאחמ"ש שהוגשו עבור תושבי הרצועה; החלטת הממשלה – שהתקבלה למעלה משנה לאחר מכן – היא שהרחיבה את תחולתו של סעיף 3ד לחוק ואסרה על הפעלת שיקול דעת ביחס לבקשות אלו.

נוכח האמור, ביקש המוקד לקבוע כי החלטת הממשלה לא תחול על המבקשים אחמ"ש אשר כתובתם רשומה ברצועה, על אף שעברו להתגורר בגדה לפני ה-12.9.2005 (מגוריה בגדה של קבוצת אנשים זו "הוכשרה" במסגרת פסק הדין בבג"ץ 4019/10 – המוקד להגנת הפרט ואח' נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית ואח'); על תושבי רצועת עזה שהבקשה לאחמ"ש עבורם הוגשה בין התאריכים 1.8.2005 ל-15.6.2008 (מועד קבלתה של החלטת הממשלה); ועל תושבי הרצועה שבקשתם לאחמ"ש אושרה – לאחר בחינה פרטנית – בטרם התקבלה החלטת הממשלה, אך ההליך לאחמ"ש עימם נקטע מסיבות כאלה ואחרות, ובשל החלטת הממשלה נמנע מהם לשוב להליך.