המוקד להגנת הפרט - הכנסת אישרה את תיקון מס' 8 לחוק הנזיקים האזרחיים: ישראל ממשיכה לפטור עצמה מאחריות לנזק שגרמו חייליה בשטחים הכבושים ומוסיפה קשיים נוספים על דרכם של פלסטינים לתבוע פיצויים בגין הנזק שנגרם להם
חזרה לעמוד הקודם
22.07.2012

הכנסת אישרה את תיקון מס' 8 לחוק הנזיקים האזרחיים: ישראל ממשיכה לפטור עצמה מאחריות לנזק שגרמו חייליה בשטחים הכבושים ומוסיפה קשיים נוספים על דרכם של פלסטינים לתבוע פיצויים בגין הנזק שנגרם להם

אחריות המדינה לתשלום פיצויים בגין נזקים שגורמים כוחות הביטחון של ישראל בשטחים הכבושים מוסדרת בחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952. החוק קובע את גבולות האחריות של המדינה לתשלום פיצויים והוחל גם על נפגעים תושבי השטחים. מראשיתו קבע החוק, כי המדינה פטורה מאחריות בגין נזקים הנגרמים על ידי כוחות הביטחון הפועלים מטעמה במסגרת "פעולה מלחמתית". יוזמה לקידום חקיקה שתשלול את זכות התביעה מפלסטינים שנפגעו במהלך האינתיפאדה הראשונה, החלה במקביל לתהליך אוסלו (בין התומכים ביוזמה היו ראשי הממשלה רבין ופרס, שהחליף את רבין עם הירצחו. לאחר עיכובים והליכי חקיקה ממושכים קיבלה מליאת הכנסת ב-24.7.2002 תיקון לחוק – "תיקון מספר 4". במסגרת תיקון זה שונתה ההגדרה ל"פעולה מלחמתית": "פעולה מלחמתית – לרבות כל פעולה של לחימה בטרור, במעשי איבה או בהתקוממות, וכן פעולה לשם מניעתם של טרור, מעשי איבה או התקוממות שנעשתה בנסיבות של סיכון לחיים או לגוף". זאת בין אם נפגעי הפעולה הם חפים מפשע או לא.


אבן דרך נוספת שעבר החוק הייתה בשנת 2005, כאשר ביום 27.7.2005 קיבלה הכנסת את תיקון מספר 7 לחוק. גם כאן התמשכו הליכי החקיקה. אלה החלו כבר בדצמבר 2001, והצעת החוק עברה בקריאה ראשונה ב-16.7.2002, שבוע לפני אישורו של תיקון מס' 4. תיקון 7 הוסיף לחוק שתי הוראות מרכזיות. האחת שוללת את זכות התביעה מהקורבן על בסיס שהוא בעיקרו פרסונאלי ועניינה בפטור למדינה מאחריות בנזיקים כלפי מי שהוא נתין מדינת אויב, או פעיל או חבר בארגון מחבלים, או מי שפעל מטעמם (למעט חריגים שנקבעו בחוק). השנייה, השוללת את זכות התביעה על בסיס שהוא בעיקרו טריטוריאלי, קובעת כי המדינה לא תהיה אחראית בנזיקים שנגרמו ב"איזור עימות", שהוגדר – כל אזור מחוץ לשטח מדינת ישראל ששר הביטחון הכריז עליו ככזה.


בדצמבר 2006, בעקבות עתירה שהגישו תשעה ארגוני זכויות אדם, ביניהם המוקד להגנת הפרט, ביטל בג"ץ את הסעיף הטריטוריאלי, בקובעו כי הוא בלתי חוקתי. לצד זה, החליט בית המשפט שלא להכריע בשאלת החוקתיות של הסעיף שעניינו זהות הקורבן, אולם קבע כי הצדדים יוכלו להעלות את טענותיהם בעניין חוקתיותו במקרים קונקרטיים.


עוד לא יבש הדיו על פסק דינו של בג"ץ, וכבר מיהרה המדינה לפעול לחקיקה מחדש של ההוראות שבוטלו בשינויים מינוריים ולהוסיף להן כהנה וכהנה. כבר ב-30.7.2007 הפיץ משרד המשפטים את תזכיר חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) (תיקון מספר 8), התשנ"ז-2007. מטרתו של תיקון זה הייתה לפטור את המדינה באופן מלא מתביעות בנזיקים שגרמו כוחות הביטחון הפועלים מטעמה לתושבים פלסטינים. חמש שנים לאחר שהחלו הליכי החקיקה אישרה מליאת הכנסת, ביום 16.7.2012, נוסח מרוכך של הצעת החוק לתיקון 8; ולפיו לא הוענק למדינה פטור מכל אחריות בנזיקים בגין פגיעה בגוף או בנפש, ללא תלות בנסיבות הפגיעה ובשאלה האם הייתה כרוכה בסיכון לחיי כוחות הביטחון. כמו קודמיו, גם תיקון זה מצמצם את המקרים בהם יכולים פלסטינים לתבוע מהמדינה פיצויים בגין נזקים שגרמו להם שלוחיה. הגדרת "הפעולה המלחמתית" שונתה, באופן שהסיכון לחיים או לגוף לכוחות הביטחון שוב אינו תנאי הכרחי לקיומה ולענין זה אין הפרדה ביו אירוע שהתרחש בישראל או מחוצה לה. עם זאת נחוץ מעתה שפעולה מלחמתית תהיה "בעלת אופי לוחמתי, בהתחשב במכלול נסיבותיה, ובכלל זה במטרת הפעולה, במיקומה הגיאוגרפי או באיום הנשקף לכוח המבצע אותה".


יתר על כן, התיקון אף מרחיב את חסינות המדינה מתשלום פיצויים על בסיס זהות הקורבן. התיקון הקודם לחוק פטר את המדינה מפיצוי הקורבן אם הוא נתין מדינת אויב, אם הוא חבר או פעיל ב"ארגון מחבלים", או אם הוא נפגע בשעה שפעל בשליחותו של מי מאלו. זאת, גם אם המדינה פגעה בו שלא כדין וגם אם אין שום קשר בין הפגיעה לבין פעילות ביטחונית איזושהי. התיקון הנוכחי מרחיב את הפטור עוד, בקובעו כי הממשלה יכולה להכריז על שטח מחוץ לישראל כ"שטח אויב", ובכך להקנות למדינה חסינות לכל נזק שנגרם לתושביו (שאינם אזרחים ישראלים).


בנוסף אושרו שלוש הוראות דיוניות, הנוגעות להגשת תביעות בבתי משפט בישראל וניהולן. הראשונה קובעת, כי כשהמדינה טוענת ל"פעולה מלחמתית", חובה על בית המשפט לדון בטענה זו כטענה מקדמית, ולא עם תום שמיעת הראיות, ועליו לדחות את התביעה כבר בשלב זה אם מצא שהמעשה הוא פעולה מלחמתית. זאת בניגוד למצב בתביעות רגילות, בהן בית המשפט הוא בעל שיקול דעת אם לדון בטענה זו כבר בשלב המוקדם של הדיון, ולפני שנשמעו כלל הראיות בנוגע לאירוע, או להכריע בכך רק בסוף ההליך, לאחר שמיעת מלוא הראיות, ולאחר שבית המשפט קבע ממצאים עובדתיים מלאים בנוגע לטיב האירוע שבו נגרם הנזק ונסיבותיו. ההוראה השנייה מעגנת את האפשרות של המדינה להכריז על שטח מחוץ למדינה כ"שטח אויב", ולהקנות בכך חסינות לכל נזק שנגרם לתושביו (שאינם אזרחים ישראלים), והשלישית מקנה סמכות לדון בתביעות נזיקין של תושבים פלסטינים מהגדה המערבית רק לבתי המשפט במחוז ירושלים, ולבתי המשפט במחוז הדרום בתביעות של פלסטינים מרצועת עזה. נקבע שתיקון זה יחול רטרואקטיבית על כל התביעות שעדיין לא החלה בהן שמיעת הראיות.


המוקד מבקש להדגיש כי הפיצוי נועד בראש ובראשונה לתת בידי הקורבן אמצעים כספיים שיעמידו אותו, ככל שניתן, במצב דומה לזה שהיה בו לולא נרמסו זכויותיו. דיני הנזיקין, כפי שקבע בג"ץ, הם אחד המכשירים העיקריים באמצעותם יכולה שיטת המשפט להגן על זכויותיו הבסיסיות של הניזוק, וביניהן הזכות לחיים, לחירות, לכבוד ולפרטיות. בנוסף, מבטא החיוב לשאת בפיצויים עיקרון על משפטי, חברתי ומוסרי בסיסי: כי על הפוגע לשאת באחריות למעשיו (accountability). לכן, מקום בו משולמים פיצויים – יש, להלכה ולמעשה גם יחד, גם הכרה בפגיעה שנגרמה לקורבן, וגם הדגשה מחודשת של חשיבות זכויות האדם שנפגעו באותו מקרה.