ביוני 2008 קיבלה ממשלת ישראל את
החלטה 3598, המנחה את שר הפנים שלא לאשר בקשות לאיחוד משפחות בישראל עם תושבי רצועת עזה. לפי נוסח ההחלטה, ההנחיה חלה לא רק על כל מי שמתגורר ברצועה בפועל אלא גם על מי שרשום במרשם האוכלוסין הפלסטיני כתושב הרצועה, אף אם אינו מתגורר בה תקופה ארוכה. מאז, בהתאם להחלטת הממשלה, משרד הפנים מסרב באופן גורף לבחון בקשות לאיחוד משפחות המוגשות עבור פלסטינים המתגוררים ברצועה או רשומים בה, גם אם לא הועלתה כל טענה ביטחונית קונקרטית כלפיהם.
ביוני 2013
עתר המוקד להגנת הפרט לבג"ץ ודרש לבטל את החלטה 3598, בטענה שהמדיניות הגורפת שהיא קובעת לגבי תושבי רצועת עזה אינה עומדת בעקרונות יסוד חוקתיים ויש בה משום חריגה קיצונית מהוראותיו של סעיף 3ד ל
חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003, עליהן היא מתבססת. המוקד הסביר, כי בעוד סעיף 3ד לחוק מפרט את המקרים שבהם רשאי שר הפנים לקבוע מסוכנות של אדם
מסוים (בין היתר בשל מגוריו באזור בו "מתבצעת פעילות העלולה לסכן את ביטחון מדינת ישראל ואזרחיה"), החלטת הממשלה מרחיקה לכת הרבה יותר וקובעת כי נשקפת מסוכנות
כללית מכל תושבי הרצועה, אך ורק בשל מגוריהם שם. החלטת הממשלה אף מרחיבה את הסיכון הגיאוגרפי ל"סיכון מרשמי", שלא כדין וללא הסמכה בחוק.
בעקבות הערות השופטים בדיון הראשון בעתירה,
הודיעה המדינה ביום 15.9.2014, כי החלטת הממשלה לא תוחל בשני מקרים: המקרה האחד הוא של תושבי הרצועה המתגוררים בגדה המערבית כדין, לאחר שעברו לשם "באישור הרשויות המוסמכות" ושינו את כתובתם במרשם האוכלוסין באישור המפקד הצבאי; המקרה האחר הוא של תושבי הרצועה, שהבקשה לאחמ"ש עבורם הוגשה בין מועד כניסתו לתוקף של התיקון הראשון לחוק בשנת 2005 (בו נקבעה האפשרות להגשת בקשות עבור תושבי השטחים הכבושים שחצו את גיל המינימום לכניסה להליך) לבין מועד כניסתו לתוקף של התיקון השני לחוק בשנת 2007 (בו הוספה לסעיף 3ד ההרחבה שמאפשרת דחיית בקשות לאחמ"ש בגין סיכון הנובע מעצם המגורים באיזור בו מתבצעת פעילות מסוכנת).
הדיון השני בעתירה התמקד בשאלת היקפם של החריגים אליהם התייחסה המדינה בהודעתה. המוקד טען, כי בשל
מדיניותה של ישראל, האוסרת על שינוי כתובת מעזה לגדה, החריג הראשון אותו מציעה המדינה הוא דה-פקטו ריק מתוכן. משכך, ביקש המוקד לכלול בחריג זה גם מבקשי אחמ"ש אשר כתובתם רשומה ברצועה, על אף שעברו להתגורר בגדה טרם תכנית ההתנתקות בספטמבר 2005, בהתאם להסכמות שהושגו בבג"ץ 4019/10 – המוקד להגנת הפרט ואח' נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית ואח'. אשר לשאלת תחולתה בזמן של החלטת הממשלה, ביקש המוקד להרחיב את פרק הזמן המוצע על ידי המדינה, כך שגם בקשות להיתרים שהוגשו עד למועד קבלתה של החלטת הממשלה ייבחנו באופן פרטני. זאת, משום שהחלטת הממשלה יצרה מדיניות חדשה, החורגת מגדרי סעיף 3ד במתכונתו המורחבת משנת 2007.
ביום 14.6.2015
קבע בית המשפט, כי לאור המצב הביטחוני השורר ברצועה ונוכח החריגים שקבעה המדינה לתחולתה המוחלטת והגורפת של החלטת הממשלה, דין העתירה להידחות. השופטים קיבלו את טענת המדינה, לפיה כל עוד נמשך מצב העוינות בין רצועת עזה לבין מדינת ישראל, יש קושי מהותי לערוך בדיקות ביטחוניות פרטניות למבקשי אחמ"ש המתגוררים ברצועה, וקבעו, כי בנסיבות אלה, ניתן לדחות על הסף בקשות אחמ"ש אך בשל מקום מגוריו של המבקש.
עוד נקבע, כי בשל "המצב הנפיץ", אין מקום לחייב כעת את המדינה "לשדרג" את מעמדם של פלסטינים שכתובתם התקבעה ברצועת עזה – על אף שהם מתגוררים בגדה המערבית מזה שנים ארוכות – באופן שבו תיפתח בפניהם האפשרות לקבל היתרי שהייה בישראל. עם זאת, הוסיפה השופטת נאור, "ייתכן ועם חלוף זמן
משמעותי נוסף של שהייה באזור יהודה ושומרון, יהיה מקום לשקול עמדה זו בשנית" (ההדגשה במקור). דרישת המוקד להרחיב את גבולות התקופה שקבעה המדינה לעניין החריג השני נדחתה גם היא, הואיל ו"לא ניתן לקבוע כי עד למועד כניסתה לתוקף של החלטת הממשלה הייתה לתושבי רצועת עזה הסתמכות סבירה כי בכפוף לבדיקה ביטחונית פרטנית רגילה, תענה בקשתם להיתר בחיוב".
