מאז 1967 הורסת ישראל בתים כחלק ממדיניות הענישה בשטחים הכבושים. הצבא מסתמך על
תקנה 119 לתקנות ההגנה המנדטוריות לשעת חירום, המאפשרת מרווח פעולה נרחב מאוד, וגוזר בהחלטה מינהלית, בלא משפט ובלא כל הליך משפטי, עונש קיצוני ובלתי הפיך זה.
הריסת בתים עונשית נועדה, על פי מערכת הביטחון, לפגוע בקרובי משפחתם של מי שנחשדים בביצוע עבירות ביטחון, כאמצעי הרתעה נגד מפגעים פוטנציאליים. ואולם, בשנת 2005
קבעה ועדה צבאית כי מדיניות זאת חוטאת למטרתה, ואין בה משום הרתעה אלא להיפך. עקב כך, הכריז שר הביטחון על הפסקת השימוש בתקנה 119, ולמעט שני מקרים בשנת 2009 של הריסה ואיטום בתים, עד שנת 2014 נמנעה ישראל מלהרוס בתים כעונש על ביצוע פיגועים.
בחודש יוני 2014 הודיעה ממשלת ישראל על כוונתה להפעיל שורה של סנקציות – בהן הריסת בתים – כנגד האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית, בתגובה לחטיפתם של שלושה נערים ישראלים.
דירתו של חשוד בביצוע פיגוע ירי נבחרה להחיות את המדיניות הפסולה. במקביל, דיווח עיתון הארץ כי הצבא נערך להרוס עשרות בתים נוספים בגדה.
בעקבות זאת, פנה המוקד להגנת הפרט ביום 8.7.2014 ב
מכתב לשר הביטחון, ליועץ המשפטי לממשלה ולמפקד הצבאי לגדה המערבית, ודרש שלא לחדש את מדיניות הריסת הבתים העונשית.
ביום 19.8.2014, כיממה לאחר שהצבא
הרס את בתיהם של שלושת החשודים בחטיפת הנערים, התקבלה
תשובת פרקליטות המדינה, לפיה "מערכת הביטחון מודעת היטב למשמעויות שיש לשימוש בסמכות לפי תקנה 119 להריסת בתיהם של מפגעים, ולפיכך ננקטת זהירות רבה בהפעלת סמכות זו". הפרקליטות הדגישה, כי לשיטת מערכת הביטחון, שני הפיגועים בעטיים הוחלט על הפעלת סמכות ההריסה הם "קיצוניים בחומרתם", והוסיפה, כי "כל מקרה אחר ייבחן בהתאם לנסיבותיו הפרטניות".
לאור תשובה זו,
עתר המוקד, בראש קבוצה של ארגוני זכויות אדם לבג"ץ, ביום 27.11.2014, בדרישה לאסור באופן מוחלט על הפעלת הסמכות להרוס בתי מגורים מכוח תקנה 119, לרבות במקרים המוגדרים על ידי מערכת הביטחון "מקרי קיצון".
בעתירה טוען המוקד, כי יש לשוב ולהידרש לטענות המשפטיות כנגד חוקיות השימוש בתקנה 119, שכן אלה לא נדונו לגופן מאז שנות השמונים של המאה הקודמת, עת ניתנו שני פסקי הדין הראשונים בנושא הריסות בתים. זאת ועוד. בחלוף השנים חלו תמורות מהותיות במשפט הבינלאומי, לרבות זה הפלילי, אולם בית המשפט העליון לא נדרש לתמורות הללו במסגרת פסיקתו הענפה בנושא הריסות הבתים, ומן הראוי כי יעשה כן עתה.
העתירה נתמכת ב
חוות דעת משפטית, שנכתבה בידי חשובי המומחים הפועלים בישראל בתחומי המשפט הבינלאומי, החוקתי והצבאי. בין היתר קובעת חוות הדעת, כי מדיניות הריסת הבתים העונשית מהווה הפרה חמורה של המשפט הבינלאומי ההומניטארי, של דיני הכיבוש הבינלאומיים ושל משפט זכויות האדם הבינלאומי, וכן עומדת בסתירה לעקרון היסוד במשפט הישראלי, לפיו אין מענישים אדם בגין מעשים שלא הוא ביצע. חוות הדעת אף מדגישה, כי מדיניות הריסת הבתים עשויה להוות, בנסיבות מסוימות, פשע מלחמה, וכי נקיטה בה עלולה לסכן משפטית את כל המעורבים ביישומה.
המוקד סבור, כי מצב בו הרשות השופטת והקהילה האקדמית הנוגעת בדבר חלוקות ביניהן באופן כה קוטבי בסוגייה משפטית מרכזית ויסודית כמו זו שעל הפרק, מחייב לכל הפחות קיום דיון עקרוני מחודש.
