הריסת בתים עונשית

תקנות ההגנה לשעת חירום מוכרזות מכוח סעיף 6 לדבר המלך במועצה על פלשתינה (א"י) (הגנה), 1937, המסמיך את הנציב העליון לקבוע תקנות שלפי "שיקול דעתו הבלתי מוגבל" נחוצות לשם "השלטת הסדר הציבורי ודיכוי התקוממות, מרד ופרעות וכדי להבטיח לצבור את צרכי החיים ההכרחיים".

תקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום קובעת כי ניתן להחרים ולהרוס בית אם התעורר החשד שהבית שימש לביצוע עבירה הכרוכה בהטלת אימה או באלימות, או אם מפקד צבאי מגיע למסקנה כי מי מדייריו היה מעורב בעבירה כזאת. ההוראה הדרקונית, המופיעה בתקנות בחלק יב, הדן ב"קביעות-ענשים שונות", מאפשרת להרוס לא רק את ביתו של החשוד אלא גם את בתיהם של בני משפחתו, של שכניו ושל תושבים אחרים ביישוב שבו הוא מתגורר. 

השימוש בתקנה בידי שלטונות המנדט נעשה כלפי יהודים וערבים כאחד, ומטבע הדברים הוא מעורר זעם רב והתנגדות בקרב שני הציבורים. 

זמן קצר לפני תום המנדט מחוקק הפרלמנט הבריטי חוק לביטול החקיקה המנדטורית בפלשתינה (א"י), לרבות תקנות ההגנה לשעת חירום, בעת סיום המנדט. 

הבתים נהרסים או נאטמים בדרך כלל באישון לילה, ללא משפט וללא הוכחת אשמה כלשהי. כ-1,000 מהבתים נהרסים בחמש השנים הראשונות שלאחר כיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה. 

דו"ח בצלם, ספטמבר 1989, עמ' 13; דו"ח אל-חאק, 2003, עמ' 7

בית המשפט דוחה עתירה נגד הכוונה להרוס שני בתי מגורים של משפחות שבניהן הודו – אך טרם הורשעו – בביצוע רצח, וקובע כי המפקד הצבאי אינו זקוק לפסק דין מרשיע של ערכאה שיפוטית כדי לפעול על פי תקנה 119; די אם אדם סביר היה מייחס לראיות המצויות לפניו "ערך הוכחתי מספיק". עם זאת נקבע כי השימוש בתקנה ייעשה רק לאחר שיקול דעת ובדיקה קפדניים ורק בנסיבות מיוחדות.

עוד קובע בית המשפט כי מן ההכרח שחומרתה של פעולה הנסמכת על תקנה זו (החל בהחרמה בלבד, עבור דרך החרמה המלוּוה באטימה חלקית או מלאה, וכלה בהריסה מלאה) תעלה בקנה אחד עם חומרתו של המעשה שבוצע בידי הדייר, וכי אין לבצע הריסה מלאה אלא במקרים מיוחדים, כמו מקרה זה, "שכן חומרתה של ההריסה היא משולשת: ראשית, יש בה כדי לשלול מגורים לדיירי הבית; שנית, יש בה כדי למנוע אפשרות של השבת המצב לקדמותו; ושלישית, יש בה, לעתים, כדי לפגוע בדיירים שכנים".

 על פי פסק הדין, "אם יסתבר שניתן למנוע מראש כל סנקציה על ידי ההיזקקות של מבצע מעשי הטרור לדירה שכורה, יתבטל בכך הכוח המרתיע אשר ממנו מצפים מן השימוש בהוראת החוק הנ"ל".

בג"ץ פוסק כי סמכותו של מפקד צבאי להרוס בית מכוח תקנה 119 חלה גם על חלקי הבית שלא היו בבעלות החשוד בביצוע פיגוע או בשימושו אלא בבעלותם או בשימושם של אחרים, גם אם לא הוכח שהם לקחו חלק בפעילותו של החשוד, עודדו אותה או היו עֵרים לה. השופט חשין, בדעת מיעוט, חוזר על עמדתו לפיה "אין סמכות למפקד הצבאי להטיל סנקציה קולקטיבית" ומציע להרוס אך ורק את חלק הבית ששימש את החשוד. לדבריו, עקרונות היסוד של מדינת חוק דמוקרטית, ובהם הערך לפיו "אין פוגעים בקניינו של אדם", המופיע בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הם – ולא ערכי היסוד שהשליטו הבריטים בתקופת המנדט – שצריכים להפיח רוח חיים בפירוש תקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום.

בג"ץ מקבל חלקית עתירה שהגישה אימו של מורשע בגרימת מוות בכוונה תחילה ובחברות בארגון עוין, בבקשה להורות לצבא להימנע מהריסת ביתהּ, שבו מתגוררים עשרה מבני המשפחה. בית המשפט פוסק כי בהריסת הבית כולו יש משום נקיטת אמצעי לא יחסי, ועל כן לא סביר, ומורה להחליפה באטימת שני חדרים בלבד, כדי ששאר בני המשפחה יוכלו להמשיך להתגורר בבית.

בהרכב מורחב של חמישה שופטים דוחה בית המשפט את טענת העותרים לפיה מות המפגע מפקיע את הסמכות להרוס את ביתו מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום, ומאשר את הרחבת מדיניות ההריסה גם לבתי משפחותיהם של פלסטינים שביצעו פיגועי התאבדות. ארבעת שופטי הרוב מסבירים כי הימנעות מפגיעה בביתו של מפגע מתאבד עלולה לשלול מראש את האפשרות שקרוביו הגרים במחיצתו, והיודעים על כוונתו לבצע פיגוע התאבדות, ינסו להניאו מכך. השופט חשין מתנגד בדעת מיעוט לפסיקה ועומד על עקרון היסוד לפיו "איש בעווֹנו יִישא ואיש בחטאו יומת".

בפסק דין המאשר להרוס דירת מגורים בכפר צוריף מציין בית המשפט כי לא ניתן לקבוע בביטחון מלא שהריסת בתים היא אכן אמצעי יעיל, "שכן לא נערך, ולא יכול להערך, מחקר מדעי שיוכיח כמה פיגועים נמנעו וכמה נפשות ניצלו כתוצאה מפעולות הרתעה של אטימות בתים והריסתם". עם זאת קובע בית המשפט כי אין יסוד לפקפק בהערכתם של גורמי הביטחון כי הרתעה מסוימת אכן מושגת באמצעות הריסת בתים. 

השופט חשין מתנגד בדעת מיעוט לפסיקה ומדגיש כי יש לקרוא לתוך תקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום ערכים של מדינה יהודית, חופשית ודמוקרטית: "לא יאמרו עוד אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה". 

בתקופה זו ישראל שבה ומאמצת מדיניות של הריסת בתי משפחות של פלסטינים החשודים במעורבות בכל סוג של פעילות אלימה נגד ישראלים, ללא קשר לתוצאותיה: החל מפיגועי התאבדות רבי נפגעים וכלה בפיגועים או ניסיונות פיגוע שהסתיימו ללא הרוגים ישראלים. זאת, חרף טענתה כי המדיניות נועדה לשמש כאמצעי הרתעה בלחימה נגד פיגועי התאבדות ופיגועים חמורים אחרים. ברוב המוחלט של המקרים הצבא אינו מוציא צווי הריסה ואינו מודיע לדיירים מבעוד מועד על הכוונה להרוס את בתיהם, כפי שחויב בפסיקת בג"ץ. הריסת הבתים מופנית בשנים אלה לא רק כלפי בתים של חשודים בביצוע פיגועים או בניסיון לבצע פיגועים אלא גם כלפי בתים של חשודים בייזום הפיגועים, בתכנונם או בסיוע להוצאתם אל הפועל.

דו"ח בצלם, נובמבר 2004, עמ' 7-6, 15; נתונים באתר בצלם

מתשובת המדינה לעתירת המוקד בעניין הריסת בתי משפחות של מבצעי פיגועי התאבדות עולה כי החלטת הקבינט התקבלה תשעה חודשים לאחר שמדיניות הריסת הבתים חודשה בפועל.

כתבה מעיתון "הארץ", 1.8.2002

המוקד להגנת הפרט עותר לבג"ץ בבקשה להורות לצבא לאפשר ל-35 משפחות של חשודים בביצוע פיגועים למצות את ההליכים המשפטיים טרם הריסת בתיהן ולתת בידן זמן להציל את מיטלטליהן, על פי פסיקת בג"ץ באינתיפאדה הראשונה.

העתירות מוגשות לאחר שהצבא הרס תשעה בתים של משפחות של מבצעי פיגועים במהלך ארבעת הימים הראשונים של אוגוסט 2002, בלא כל התראה. בעת הגשת העתירות הצבא כבר הרס שלושה מהבתים הנזכרים בהן. 

עם הדיווחים הראשונים על מבצע הרס זה מפעיל המוקד קו מיוחד הפועל 24 שעות ביממה ומטפל בפניות בנושא הריסות בתים. 

בפסק הדין בעתירות קובע בג"ץ כי אם יש חשש לכך שקיום השימוע יסכן את חיי החיילים או את הצלחת הפעולה, ניתן לשלול את הזכות לשימוע לפני הריסה. החלטת בג"ץ מעבירה לידי הצבא את הסמכות להעניק או לשלול את זכות השימוע, גם כאשר לא מדובר בפעולה מבצעית אלא בפעולת ענישה נגד מטרה אזרחית.

הצבא רואה בפסיקה זו אישור גורף. לטענתו, הודעה מראש על הריסת בית עלולה לגרום למלכוּדו ולפגיעה בכוחות הצבא העוסקים בהריסה, ולכן הוא אינו רואה כל צורך לשנות ממנהגו – המנוגד לחוק הבינלאומי – ומקפיד לא להוציא צווי הריסה ולא להעניק זכות שימוע ליושבי הבתים המיועדים להריסה.

העתירה מוגשת בשם משפחתו של תושב חברון המבוקש על ידי כוחות הביטחון, לאחר שפונתה באישון לילה מביתה, כביכול לקראת הריסתו. 

בג"ץ דוחה את העתירה לאחר שהצבא מבהיר כי אין לו כוונה להרוס את הבית ומצהיר כי "מעתה ואילך, במסגרת הבדיקה המשפטית יציין הי.מ. [היועץ המשפטי] של האזור בכתב, על גבי הטופס המתאים, כי נתן דעתו לאפשרות של שימוע מוקדם, ומדוע נתקבלה החלטה שלא לקיים שימוע, בנסיבות הענין הקונקרטי". 

הוועדה מגנה את הריסת בתיהן של משפחות של חשודים במעורבות בביצוע פעולות טרור וקובעת כי ישראל מפֵרה את זכותן של המשפחות לדיור, לשוויון בפני החוק ולהגנה מפני שרירות לב הכובש.

בפסק דין בעתירת המוקד להגנת הפרט שב בית המשפט ומדגיש את החובה לאפשר למשפחות שימוע מבעוד מועד, ככל שניתן, או, לחלופין, לנמק בכתב החלטה שלא לאפשר שימוע.

עוד מציין הדו"ח כי מספר הפיגועים עלה חודשים ספורים לאחר שחודשה מדיניות הריסת הבתים בגדה המערבית. הדו"ח מופץ בצבא לסיכום 1,000 ימי הלחימה הראשונים באינתיפאדה השנייה.

ראו עמוס הראל ואבי יששכרוף, "המלחמה השביעית – איך ניצחנו ולמה הפסדנו במלחמה עם הפלסטינים", עמ' 163.

הוועדה מוּקמת בעקבות ביקורת חריפה של הקהילה הבינלאומית ולאחר פעילות משפטית אינטנסיבית של המוקד להגנת הפרט, שבין ינואר 2002 לאוקטובר 2004 הגיש 67 עתירות לבג"ץ נגד הריסות עונשיות. הוועדה אמורה לבחון את יעילותן וחוקיותן של הריסות בתים, הן כאקט "הרתעתי", בעקבות פיגועים, והן כאקט צבאי, במסגרת פעילות מבצעית.

כתבה מעיתון "הארץ", 31.12.2004

הדבר נודע רשמית למוקד להגנת הפרט ביום 14.3.2005 במסגרת הודעה משלימה מטעם המדינה בעתירה שביקשה להורות לצבא לא להרוס את בית משפחתו של חשוד בביצוע פיגוע. 

כתבה מעיתון "הארץ", 17.2.2005; כתבה מ-ynet, 17.2.2005

עיקרי דו"ח "ועדת שני" התקבלו בשנת 2008 כהעתק של מצגת ממוחשבת במסגרת עתירה של המוקד. על פי הדו"ח, הוועדה הצבאית ממליצה להפסיק את השימוש בהריסת בתים כאמצעי הרתעה ומציינת כי "צה"ל [...] איננו יכול להלך על סף החוקיות ועל אחת כמה וכמה על סף הלגיטימיות!!!" [כך במקור].

למעלה משנה וחצי לאחר שהמוקד להגנת הפרט הגיש השגה נגד כוונת הצבא להרוס את הבית מודיע הצבא כי הוא מקבל את ממצאי הבדיקה הטוקסולוגית שצורפה להשגה ומחליט, "לפנים משורת הדין", להימנע מהריסת בית המשפחה.

במאי 2003 פוצצו חיילים דירה בקומה הרביעית של בניין מגורים משותף בחברון. הפיצוץ גרם נזק רב לבניין. אבי המשפחה המתגוררת בקומה שמתחת לדירה שנהרסה תבע את מדינת ישראל, באמצעות המוקד להגנת הפרט, בשל הנזק הרב שנגרם לרכושו, על לא עוול בכפו, כתוצאה מפיצוץ דירת שכנו. בהסכם הפשרה, שמקבל תוקף של פסק דין, נקבע שהמדינה תשלם לתובע פיצוי בסך של 45,000 שקלים.

בית המשפט פוסק כי החלטת המדינה להרוס קומה ולאטום יחידת מגורים בבית השייך למשפחתו של מבצע פיגוע היא "סבירה ומידתית", אולם בד בבד הוא ממליץ למדינה לא להוציא לפועל את ההריסה, נוכח "עבוֹר הזמן שבין האירוע לבין הוצאת הצו, מושא העתירה, ומאז שמיעתה ועד היום והשינויים במצב הביטחוני, ככל שחלו".

מהודעת המדינה בעתירה של המוקד להגנת הפרט, שהוגשה כעבור כארבע שנים, עולה כי ביום 5.7.2012 חתם שר הביטחון אהוד ברק על צו מחילה חלקית שבמסגרתו בוטל צו ההריסה שהוּצא לקומה העליונה בבית שעניינו נדון בעתירה הקודמת, משום שבקומה זו מתגוררים הוריו ואחותו של המפגע. צו האטימה שהוּצא ליחידת הדיור ששימשה למגורי המפגע עצמו נותר על כנו אך מעולם לא מומש.

בעקבות חטיפתם של שלושה נערים ישראלים בגוש עציון ב-12.6.2014 מודיעה המדינה על כוונתה להרוס בית השייך לאחיו של פלסטיני שביצע פיגוע כחודשיים קודם לכן, ביום 14.4.2014. בפסק דינו מיום 1.7.2014 דוחה בית המשפט את טענת המוקד לפיה החלטת הצבא נגועה בשיקולים זרים, בשל חטיפתם של שלושת הנערים הישראלים, וקובע כי מותר לצבא לשנות את מדיניותו עקב שינוי נסיבות. 

הדירה נהרסה עוד באותו לילה, אור ליום 2.7.2014. 

כתבה מעיתון "הארץ", 16.6.2014

בית המשפט קובע בעניין בית משפחתו של פלסטיני שירה באזרח ישראלי כי "חלק משיקולי השימוש בתקנה [119] הוא תוצאות המעשה", ומאחר שהנפגע נותר בחיים, ומצב בריאותו אף משתפר, יש חשיבות בקביעת מידתיות ההריסה. בית המשפט בוחר לייחס חשיבות במקרה זה גם לכך שלא נטען כי בני משפחתו של היורה היו מעורבים בפיגוע או אפילו ידעו על הכוונה לבצעו. לאור זאת מורה בית המשפט למדינה לנמק שוב מדוע יש טעם בהריסה, תוך שהוא רומז לכך שאטימת חלק מהבית תהא פעולה מידתית יותר. 

בעקבות הודעת המדינה כי בכוונתה לאטום את חדרו של היורה, ולא לפגוע בשאר חדרי הבית, קובע בית המשפט ביום 15.6.2015 כי מדובר בהחלטה מידתית ו"ממותנת" ומאשר את האטימה. 

במענה לפניית המוקד להגנת הפרט בדבר חידוש מדיניות הריסת הבתים העונשית מוסרת הפרקליטות כי "מערכת הביטחון מודעת היטב למשמעויות שיש לשימוש בסמכות לפי תקנה 119 להריסת בתיהם של מפגעים, ולפיכך ננקטת זהירות רבה בהפעלת סמכות זו". הפרקליטות טוענת כי לשיטת מערכת הביטחון,  ההחלטה על הפעלת סמכות ההריסה התקבלה בשל פיגועים "קיצוניים בחומרתם", ו"כל מקרה אחר ייבחן בהתאם לנסיבותיו הפרטניות". 

בעתירה טוענים הארגונים כי יש לשוב ולהידרש לטענות המשפטיות נגד חוקיות השימוש בתקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום, שכן תקנה זו לא נדונה לגופה מאז שנות השמונים של המאה הקודמת, עת ניתנו שני פסקי הדין הראשונים בנושא הריסות בתים עונשיות.

העתירה נתמכת בחוות דעת משפטית שנכתבה בידי חשובי המשפטנים הפועלים בישראל בתחומי הדין הבינלאומי, החוקתי והצבאי. בין היתר קובעת חוות הדעת כי מדיניות הריסת הבתים העונשית עומדת בסתירה לעקרון יסוד במשפט הישראלי, לפיו אין מענישים אדם בגין מעשים שלא ביצע, ויש בה משום הפרה חמורה של המשפט הבינלאומי ההומניטארי, של דיני הכיבוש הבינלאומיים ושל משפט זכויות האדם הבינלאומי; בנסיבות מסוימות עשויה מדיניות הריסת הבתים להיחשב לפשע מלחמה ולסכן משפטית את כל המעורבים ביישומה.

בפסק דין המאשר הריסה עונשית של בית מגורים בסורדא, המצוי בבעלותה של אגודה שיתופית, קובע בג"ץ כי ככל שתוגש, בחלוף תקופה מסוימת, בקשה למחול על החרמת המבנה כדי שניתן יהיה להקימו מחדש – היא תיבחן לאור עקרון המידתיות. 

בית המשפט דוחה בפסק דינו את טענת המוקד להגנת הפרט לפיה משחלפו שמונה חודשים ממועד הפיגוע בגינו אוּשר להרוס בית, לא ניתן להמשיך ולהיתלות בעילת ההרתעה. לשיטת בית המשפט, עיכוב בביצוע צו הריסה אינו פגם המצדיק את ביטולו.

בעקבות פניות המוקד מפסיק הצבא לנקוט מדיניות פסולה זו.

למידע נוסף

"לאחר בחינת האמור בכתב ההשגה, החליט המפקד הצבאי כי אין מקום להפעלת הסמכות במקרה דנן", נכתב בתשובה להשגה שהגיש ארגון JLAC בשם בעלי הבית. החלטה זו של המפקד הצבאי מבוססת על פסק דין מיום 12.11.2015, שבו נקבע כי הריסת בית שנשכר לטווח קצר מאדם זר אינה מידתית ואף לא הוכחה כמרתיעה.

בנייר עמדה המוגש למדינה במסגרת עתירה לבג"ץ של המוקד להגנת הפרט מגנה סוכנות האו"ם לפליטים פלסטינים את החלטתה של ישראל להרוס שני בתים במחנה הפליטים קלנדיה. 

בג"ץ מתעלם מעמדתה של אונר"א ומאשר את הריסתם של שני הבתים.

במסגרת עתירה לבג"ץ נגד צו הריסה עונשית שהוּצא לבית בקבטיה מבקש המוקד לקיים דיון עקרוני בסוגיית ההריסות העונשיות, בהרכב שופטים מורחב. המוקד מדגיש כי הולכים ורבים ביטויי ההסתייגות של שופטי בג"ץ מן השימוש בתקנה 119 – אחדים מהם מבטאים ביקורת מובהקת על מדיניות ההריסות, ואילו אחרים רואים עצמם כבולים להלכה הנוהגת וחוששים לסטות ממנה, פן יהפוך "בית המשפט" ל"בית שופטים". הצעידה בתלם ההלכה מחד גיסא והשימוש המוגבר של הצבא בתקנה 119 מאידך גיסא מובילים להריסתם של עשרות בתי משפחות.

מאמר מערכת מעיתון "הארץ", 4.4.2016

ביום 2.5.2016 דוחה בג"ץ את הבקשה. "לא שוכנעתי כי כיום קיים חוסר יציבות בפסיקה במידה כזו המצדיקה את הרחבת ההרכב", כותבת הנשיאה נאור בהחלטה. 

בעקבות תלונת המוקד להגנת הפרט על הצעד המקומם וסר הטעם מתחייבת המדינה לא לאשר שוב בקשות של משפחות הקורבנות לצפות בביצוע צווי הריסה או אטימה.  

סרטון מאתר "ערוץ 7", 22.3.2017

בית המשפט דוחה עתירה של משפחה פלסטינית המבקשת להורות על הריסת בתיהם של שלושה יהודים ששרפו למוות את בן המשפחה, מוחמד אבו ח'דיר, ביולי 2014, בשל השיהוי הניכר בין מעשה הרצח לבין הגשת העתירה.

במישור העקרוני, השופטים אינם מקבלים את עמדת המדינה, לפיה אין צורך לנקוט אמצעי זה להרתעת מפגעים יהודים, אך יחד עם זאת הם קובעים כי "לנוכח הקשיים שמעוררת הפעלת הסמכות לפי תקנה 119, והיותה של ההרתעה הצידוק היחידי להפעלתה, נראה כי לא יהיה נכון להרחיבה לקבוצות ייחוס שאף המדינה סבורה בשלב זה כי היא אינה נחוצה לגביהן".

"לאחר בחינת כלל נסיבות העניין [...] הוחלט שלא להורות על הריסת בית המחבל", נכתב בתשובה להשגה שהגיש המוקד להגנת הפרט בשם המשפחה. 

כתבה מעיתון "הארץ", 5.9.2018

בהקשר זה כותבת השופטת ברק-ארז בפסק הדין: "כשלעצמי מצאתי מטרידה את העובדה שצוואתו של המפגע במקרה דנן התייחסה לטענה בדבר 'הריסת בתים' כאחד המניעים שעמדו ביסוד החלטתו הקטלנית, להבדיל מגורם מרתיע". אף על פי כן דוחה בג"ץ את טענת המוקד להגנת הפרט, לפיה קיים ספק באשר למידת היעילות שבנקיטת אמצעי קיצוני זה, ומאשר לצבא להרוס את הבית.

ברוב של שני שופטים מול אחד מורה בג"ץ לצבא להימנע מהריסת קומה בבית מגורים בכפר בית כאחיל שבנפת חברון, בשל הוצאת צו ההריסה למעלה משלושה חודשים לאחר הגשת כתב האישום ובחלוף כחמישה חודשים ממועד ביצוע הפיגוע. "חלוף הזמן מביא לניתוק 'הקשר התודעתי' בין הרצח לבין הסנקציה בגינו, כך שכבר במועד שבו הוּצא צו ההריסה היה כוחו ההרתעתי מוטל בספק; ובהיעדר האפקט ההרתעתי צו ההריסה עוטה כסות עונשית בלבד, וככזה הוא לוקה בחוסר סבירות ובחוסר מידתיות", קובעת השופטת ברון בפסק הדין ומוסיפה כי מאחר שבני המשפחה המתגוררים בבית לא היו מעורבים כלל בפיגוע, לא בשעת מעשה ולא בדיעבד, "קיים חשש ממשי לכך שצו ההריסה משמש כסנקציה עונשית גרידא".

השופט פוגלמן סבור כי השיהוי בהפעלת הסמכות פוגע הן באינטרס הפרטי של הדיירים המתגוררים בבית ונותרים בעננת אי-ודאות באשר לקורת הגג שמעליהם והן באינטרס הציבורי בהרתעת הרבים, ומשכך הוא מפֵר את האיזון בין התועלת ההרתעתית הנטענת לבין הפגיעה בזכויות העותרים.

בג"ץ מקבל ברוב דעות את עתירת המוקד להגנת הפרט המבקשת מבית המשפט להורות לצבא להימנע מהריסת קומה בבית מגורים בכפר יעבד שבנפת ג'נין, שמגגו הושלכה לבנה שגרמה למותו של חייל. 

השופטים מזוז וקרא מציינים שניהם כי אמנם קיימת זיקה ברורה בין המעשה לבין הדירה המיועדת להריסה, ברם, מנגד, הריסת הדירה תפגע בעיקר באישה ובילדים – שלהם לא מיוחסת כל מעורבות במעשהו של אבי המשפחה. בנסיבות אלה יש לבטל את צו ההריסה, תוך שמירת סמכותו של המפקד הצבאי להמירו בצו לאטימת החדר ששימש את האב למגוריו. 

שני השופטים חוזרים על עמדתם העקרונית לפיה הפעלת הסמכות מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום מעלה שורה של שאלות משפטיות קשות שלא זכו עד כה לבירור מספק בפסיקה, ועל כן יש מקום לעיין בהן שוב בהרכב מורחב של בית המשפט. 

המדינה טוענת כי בפסק הדין נפסקה הלכה חדשה, לפיה אם קרובי המפגע לא היו מעורבים במעשיו, הפגיעה בהם באמצעות הריסת ביתם אינה מידתית, ובמקרה כזה יש, לכל הפחות, לצמצם את ההריסה – ולפיכך היא מבקשת לקיים דיון נוסף בעניין. המוקד, בתשובתו לטענת המדינה, עומד על כך שאם יתקיים דיון נוסף, יהיה זה דיון עקרוני ומקיף בכלל הסוגיות הכרוכות בשימוש בתקנה 119. ביום 8.10.2020 דוחה בג"ץ את בקשת המדינה. הנשיאה חיות קובעת כי הכרעתם של שופטי הרוב "תחומה לדלת אמותיו של המקרה הפרטני שעמד בפניהם" ואין לראות בה הלכה חדשה. 

בפסק דין המאשר ברוב דעות הריסה של בית בכפר רוג'יב חוזר השופט מזוז בדעת מיעוט על עמדתו העקרונית לפיה אין להפעיל את הסנקציה של הריסת בתים במקום שבו בני המשפחה אינם חשודים בכל מעורבות, ידיעה או תמיכה, מראש או בדיעבד, במעשיו של המפגע.

ברוב דעות מאשר בג"ץ להרוס שתי קומות בבית משפחתו של מפגע בכפר טורה אל גרביה. השופטת ברון, בדעת מיעוט, סבורה כי אין להתערב בהריסת הקומה ששימשה רק את המפגע לצרכיו, אך יש להימנע מהריסת הקומה האחרת, המשמשת למגוריהם של אשתו ושלושת ילדיו הקטינים, שאינם נחשדים בכל מעורבות בפיגוע, מלכתחילה או בדיעבד. השופטת ברון אף מביעה ספק באשר למידת ההרתעה הגלומה בהריסת בתים; לדעתה, מצב דברים זה משליך במישרין על בחינת מידתיותו של השימוש בכלי של הריסת בתים בכל מקרה ומקרה לגופו.

ראו גם דעת המיעוט של השופטת ברון בבג"ץ 4359/22 ובבג"ץ 1374/23

בג"ץ מאשר ברוב דעות הריסת דירה השוכנת בקומה הרביעית של מבנה בן חמש קומות במחנה הפליטים שועפאט. השופט קרא, בדעת מיעוט, גורס שכדי להצדיק את הריסת בית מגוריהם של אישה וילדיה הקטינים, שלא ידעו כלל על הפיגוע, יש צורך בראיה מובהקת המלמדת כי ההריסה תוביל להרתעה. בהיעדר ראיה כזאת, ההחלטה להרוס את הדירה לוקה בחוסר סבירות ובחוסר מידתיות, ויש לבטלה.

ראו גם דעת המיעוט של השופט קרא בבג"ץ 564/22

בג"ץ מאשר ברוב דעות הריסת בית בכפר רומאנה. השופט כבוב חולק על דעת הרוב בנימוק שהפגיעה החמורה בזכויותיהם של בני משפחה בלתי מעורבים מטה את הכף וגוברת על שיקולי ההרתעה שעומדים מנגד.

ראו גם דעת המיעוט של השופט כבוב בבג"ץ 2036/23, שם הוא מציין כי דבריו באשר להריסת בתים נכונים ביתר שאת במקרה של דירה, השוכנת בבניין מגורים משותף, ומציע ל"גורמים האמונים" לקבוע מתווה פיצוי נגיש וישים.

בעקבות עתירת המוקד להגנת הפרט מודיע הצבא כי יסיר את האטימה הזמנית שהושמה על הפתחים בבית הוריו של פלסטיני שרצח שלושה אזרחים ישראלים בדריסה, ולא יפעיל במקרה זה את תקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום: "החקירה הביאה למסקנה כי למפגע רקע נפשי וכי למפגע זיקת מגורים כפולה, לבית הוריו ולדירה נוספת, בעוד שבהתאם לדין יש הכרח להצביע על זיקת מגורים מובהקת".

בפסק דין המאשר פה אחד הריסה של דירת מגורים בכפר נעלין, בעקבות השתתפות של בן המשפחה בפיגוע, מסתייגת השופטת רונן בהרחבה מהשימוש בתקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום ואף מציינת כי היא שותפה לעמדה לפיה נכון יהיה לשוב ולבחון בהרכב מורחב של שופטים את ההלכה הפסוקה בנושא זה. עם זאת, את הדיון במקרה שלפניה ממקדת השופטת במישור המידתיות ושיקול הדעת ומגיעה למסקנה כי: "[...] יש לתת משקל משמעותי לכך שהאב, בעל הזכויות בדירה שיתר בני המשפחה חיים בביתו, הוא פעיל חמאס וכי לאחר הפיגוע הוא הביע תמיכה ברורה במעשי בנו ובטרור בכלל".

בפסק הדין דוחה בית המשפט את טענת המוקד להגנת הפרט לפיה צו ההריסה אינו מידתי, נוכח גילו של הדוקר ונוכח העובדה שלא דקירות הסכין גרמו למות השוטר כי אם ירי של מאבטח ששהה במקום, וקובע כי ניתן לייחס להורי הנער "את חוסר הפיקוח ההורי על מעשיו של בנם".  

השופט פוגלמן, בדעת מיעוט, גורס כי יש לתת משקל לגילו של הנער בעת ביצוע המעשים ולהסתפק באטימת חדרו: "ככל שמדובר במפגע שגילו קרוב יותר לגיל האחריות הפלילית – ההנחה שיפעל ברציונליות ולא באימפולסיביות אינה נקייה משאלות".

ברוב דעות קובע בית המשפט כי מעשיו של צעיר פלסטיני שירה ופצע שני שוטרים, אחד מהם באופן אנוש, עומדים ברף החמור הנדרש כדי להורות על הריסת הדירה בה מתגוררים הוריו ואחיו שלא היו מעורבים במעשים. "לעניין ההרתעה עבריין שעשה הכול על מנת להשלים את מעשהו אולם לא הצליח להשלימו, כמוהו כמי שביצע עבירה מוגמרת", נכתב בפסק הדין. עוד צוין כי "חומרה משמעותית נוספת ישנה גם בעיתוי הפיגוע – ימים ספורים לאחר ה-7.10.2023".

השופט עמית, בדעת מיעוט, גורס כי יש להוציא צו על תנאי בעתירה "לאור הדמיון לעניין גליק, ומשעה שיש בהחלטת המפקד הצבאי משום חידוש לכאורי באופן הפעלת תקנה 119".

למן חידושן של הריסות הבתים העונשיות, ביולי 2014, ועד אוקטובר 2023, הרס הצבא 84 בתי מגורים בגדה המערבית (מהם 9 בירושלים המזרחית) ואטם 11 בתי מגורים (מהם 5 בירושלים המזרחית) מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום. בעקבות עתירות, רובן המכריע של המוקד להגנת הפרט, ביטל בג"ץ בתקופה האמורה 8 צווים להריסה עונשית; בכל המקרים הללו נסובה הביקורת השיפוטית על סוגיות של מידתיות וסבירות.

שופטי בג"ץ אמנם מכירים בכך שמדיניות הריסת הבתים מעלה "שאלות קשות" בדבר חוקיותה ומוסריותה, וכן בדבר מידת האפקטיביות של כוח ההרתעה שלה, אך רובם הגדול עדיין נמנעים מלדון בשאלות אלה, בתואנה שההלכה הפסוקה בנושא היא הלכה מחייבת ולא ניתן לסטות ממנה כל עוד לא חל שינוי ב"אקלים המשפטי". עם זאת, יש גם שופטים יוצאי דופן הקוראים תיגר בעקביות על ההלכות הקיימות, הן מבחינת חוקיותן והן מבחינת המידתיות והסבירות שבהפעלתן, וקוראים לערוך בחינה חוזרת של השימוש בתקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום.