שלטונות המנדט הבריטי מכריזים על תקנות ההגנה (שעת חירום)
תקנות ההגנה לשעת חירום מוכרזות מכוח סעיף 6 לדבר המלך במועצה על פלשתינה (א"י) (הגנה), 1937, המסמיך את הנציב העליון לקבוע תקנות שלפי "שיקול דעתו הבלתי מוגבל" נחוצות לשם "השלטת הסדר הציבורי ודיכוי התקוממות, מרד ופרעות וכדי להבטיח לצבור את צרכי החיים ההכרחיים". תקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום קובעת כי ניתן להחרים ולהרוס בית אם התעורר החשד שהבית שימש לביצוע עבירה הכרוכה בהטלת אימה או באלימות, או אם מפקד צבאי מגיע למסקנה כי מי מדייריו היה מעורב בעבירה כזאת. ההוראה הדרקונית, המופיעה בתקנות בחלק יב, הדן ב"קביעות-ענשים שונות", מאפשרת להרוס לא רק את ביתו של החשוד אלא גם את בתיהם של בני משפחתו, של שכניו ושל תושבים אחרים ביישוב שבו הוא מתגורר. השימוש בתקנה בידי שלטונות המנדט נעשה כלפי יהודים וערבים כאחד, ומטבע הדברים הוא מעורר זעם רב והתנגדות בקרב שני הציבורים. זמן קצר לפני תום המנדט מחוקק הפרלמנט הבריטי חוק לביטול החקיקה המנדטורית בפלשתינה (א"י), לרבות תקנות ההגנה לשעת חירום, בעת סיום המנדט. |
1945 |
ישראל מאמצת את תקנות ההגנה המנדטוריות לשעת חירום מכוח פקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח–1948
סעיף 11 לפקודה קובע כי "המשפט שהיה קיים בארץ-ישראל ביום ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948) יעמוד בתקפו, עד כמה שאין בו משום סתירה לפקודה זו או לחוקים האחרים שיינתנו על ידי מועצת המדינה הזמנית, או על פיה ובשינויים הנובעים מתוך הקמת המדינה ורשויותיה". לטענת ישראל, דבר ביטולן של תקנות ההגנה לשעת חירום מעולם לא פורסם בעיתון הרשמי של ממשלת פלשתינה (א"י), ולפיכך הביטול הוא בחזקת "חוק נסתר", כמשמעותו בסעיף 11א לפקודת סדרי השלטון והמשפט: חוק ש"אין לו ומעולם לא היה לו כל תוקף". אימוץ תקנות ההגנה לשעת חירום לחיק המשפט הישראלי מאפשר להפעיל את הסמכות להחרמת בתים ולהריסתם בכל רחבי המדינה, אולם בפועל סמכות זו אינה מיושמת בתחומי מדינת ישראל אלא רק בשטחים שכבשה ב-1967. |
1948 |
נחתמת אמנת ג'נבה הרביעית האוסרת ענישה קולקטיבית וקובעת כי הריסת בתים שלא לצורך צבאי היא פשע מלחמה
סעיף 53 לאמנה קובע כי למעצמה כובשת אסור להרוס בתים ורכוש אלא לצורך פעולות צבאיות המחייבות לחלוטין את ההחרבה וההשמדה האלה. סעיף 33 קובע כי "שום מוגן לא ייענש על עבירה שלא עבר אותה בעצמו. עונשים קיבוציים וכן כל אמצעי הפחדה או השלטת טרור אסורים. [...] מעשי תגמול כלפי מוגנים ורכושם אסורים". מדינת ישראל אישררה את חתימתה על האמנה ב-6.7.1951. |
1949 |
הצבא מפרסם מנשר המחיל את תקנות ההגנה לשעת חירום על השטחים הכבושים
סעיף 2 למנשר בדבר סדרי השלטון והמשפט (אזור הגדה המערבית) (מס' 2), תשכ"ז–1967 קובע כי המשפט שהיה קיים באזור טרם כיבוש השטחים בידי ישראל יעמוד בתוקפו. מנשר שתוכנו זהה מתפרסם באזור רצועת עזה. בג"ץ דוחה לאורך השנים טענות לפיהן תקנות ההגנה לשעת חירום אינן חלות בגדה המערבית מתוקף המנשר, לאור ביטולן בחוקה הירדנית בשנת 1952, וקובע כי התקנות חלות בגדה מכוח צו המושל הצבאי הירדני, שהותיר את החקיקה המנדטורית בתוקפה. לעניין רצועת עזה מציין בג"ץ כי "בחבל עזה לא חל שינוי מהותי בדין המקומי מאז תקופת המנדט, כך שלא הועלתה מעולם טענה החולקת על המשך תוקפן בחבל האמור של תקנות ההגנה". |
1967 |
בתקופה שבין כיבוש השטחים לפרוץ האינתיפאדה הראשונה הורס הצבא או אוטם לשם ענישה למעלה מ-1,300 בתים בשטחים הכבושים
הבתים נהרסים או נאטמים בדרך כלל באישון לילה, ללא משפט וללא הוכחת אשמה כלשהי. כ-1,000 מהבתים נהרסים בחמש השנים הראשונות שלאחר כיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה. |
1967 |
עדות ראשונה להריסה עונשית בשטחים הכבושים: הצבא מפוצץ שמונה בתים ברצועת עזה
ממסמך "סודי" שנכתב בידי איש משרד החוץ ביום 15.6.1967 עולה כי הריסת הבתים היתה בבחינת אמצעי לענישה קולקטיבית כלפי דייריהם: בקרבת הבתים הוטמן מוקש שנועד לפגוע בחיילים ישראלים, והעקבות הובילו ממקום הטמנת המוקש אל בתים אלה. עם זאת, לא הוכח שמטמין המוקש מתגורר באחד מהם.
|
1967 |
מועצת זכויות האדם של האו"ם קוראת לישראל לחדול מהריסת בתי פלסטינים בשטחים הכבושים
בתגובה לידיעה שמתפרסמת בעיתון "ניו יורק טיימס" בדבר הריסה עונשית של בתים בירושלים המזרחית מחליטה מועצת זכויות האדם של האו"ם ברוב של 17 מדינות נגד אחת (ישראל) להביע בפני ישראל את מורת רוחה מהרס הבתים בשטחים הכבושים. ארצות הברית נמנעת מהצבעה, אך נציגהּ בוועדה מקריא הודעה מטעם מחלקת המדינה, לפיה אמנת ג'נבה הרביעית חלה על ישראל בפעולותיה בשטחים הכבושים, ובכללם ירושלים המזרחית, שסופחה לישראל. |
1968 |
היועץ המשפטי למשרד החוץ בחוות דעת סודית: הריסה עונשית של בתים בשטחים הכבושים מנוגדת לחוק הבינלאומי
בעקבות הביקורת הבינלאומית על מדיניותה של ישראל בשטחים הכבושים מבקש מנכ"ל משרד החוץ חוות דעת משפטית בנושא "פיצוץ בתים וגירושים". חוות הדעת, שנכתבה בידי תיאודור מירון, מבכירי המומחים בעולם למשפט בינלאומי, שהיה אז היועץ המשפטי של משרד החוץ, קובעת, בין היתר, כי ההסתמכות על תקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום לשם הריסת בתי פלסטינים סותרת בבירור את הוראות אמנת ג'נבה הרביעית וכי הטיעון המשפטי לפיו הדין המקומי גובר על החוק הבינלאומי – טיעון המשמש את הפרקליטות הצבאית כדי להגן על מדיניות הריסת הבתים – "אינו משכנע". חרף הקביעות הנחרצות המובאות בה, חוות הדעת לא זוכה לתשומת ליבם של מקבלי ההחלטות בישראל; היא מתויקת ונשכחת מלב. |
1968 |
הצלב האדום מגנה את הריסות הבתים בשטחים הכבושים: לא ניתן להצדיק בשום אופן ענישה קולקטיבית של חפים מפשע. התכתבויות פנימיות בתוך משרד החוץ חושפות כי ישראל רואה בהריסת בתים פעולת עונשין קלה יחסית, הנחוצה לצורך הרתעה
ביום 2.12.1968 משגר נשיא הוועדה הבינלאומית של הצלב האדום איגרת לשר החוץ של ישראל ובה הוא מוחה על "סידרה חדשה של הריסת בתים שבוצעה בימים האחרונים של נובמבר ע"י כוחות הביטחון בשכם ובחברון". נשיא הוועדה מציין כי פעולות תגמול או עונשים קיבוציים – כגון הריסת בתים – אסורים בתכלית לפי אמנת ג'נבה הרביעית, ודורש את התערבותה של ממשלת ישראל להפסקת השימוש באמצעי פסול זה. משרד החוץ נמנע מלהגיב לעצם הטענה המועלית באיגרת אולם מהתכתבויות פנימיות בין שגריר ישראל בג'נבה לגורמים במשרד החוץ עולה כי ישראל סבורה ש"אין מנוס מהריסת בתים" ואף רואה בה "פעולת עונשין קלה יותר באופן יחסי מכל פעולת עונשין אחרת, שהיינו צריכים לנקוט בה כדי להרתיע גורמים עוינים מפעולות חבלה". |
1968 |
ישראל מחליטה לצמצם את השימוש בהריסת בתים כאמצעי ענישה בגדה המערבית ולהימנע ממנו כליל בירושלים המזרחית
ממכתב שכותרתו "הריסת בתים כפעולת עונשין", שנשלח לסמנכ"ל משרד החוץ ביום 16.12.1970, עולה כי "לאור הפחתת פעילות החבלה ביהודה ושומרון" החליט משרד הביטחון לצמצם את השימוש בהריסת בתים כאמצעי ענישה: "המדיניות הבסיסית נשארת – הענשה על השתתפות אקטיבית בפח"ע – אולם יש כוונה להקפיד יותר בקריטריונים. רק על הנחת חומר נפץ או החזקת נשק יופעל העונש". עוד צוין במכתב כי הוועדה לביטחון ירושלים החליטה "לאמץ לעצמה אותה מדיניות ולהימנע מפיצוץ או הריסת בתים", וזאת בשל "החשיבות לשמור על השקט במזרח העיר".
|
1970 |
משרד החוץ במסמך פנימי: החלה של אמנת ג'נבה הרביעית על השטחים הכבושים עלולה ליצור בעיות משפטיות ופוליטיות מסובכות, בין היתר בהקשר של הריסת בתים
המסמך, שנכתב לקראת ביקורו בישראל של חבר מועצת הנשיאות של הוועדה הבינלאומית של הצלב האדום, סוקר את הנושאים השנויים במחלוקת שהאורח צפוי להעלות במהלך הביקור ומבהיר כי הימנעותה של ישראל מהחלתה של אמנת ג'נבה הרביעית על פעולותיה בשטחים הכבושים נובעת, בין היתר, מהחשש שהצלב האדום יתערב ב"עניינים שאין לנו עניין שיתערבו בהם", כדוגמת מדיניות הריסת הבתים. בנושא זה יש להסביר לאורח, כך לפי המסמך, כי "ההריסה מתבצעת בהתאם לחוק הקיים עוד מזמן הבריטים[,] ואף החקיקה הירדנית בגדה והמצרית ברצועה [...] נותנת לשלטונות הסמכות להרוס מבנים למטרות ביטחוניות או הגנתיות. טיעוננו הוא שלעונש זה יש מידה מסוימת של כח התראה [כך במקור] ביחוד כאשר אנו נמנעים מלהטיל עונש מוות".
|
1971 |
בג"ץ מכשיר הריסה עונשית למטרות הרתעה
בפסק דין מכונן בסוגיית הריסות הבתים קובע בג"ץ כי תקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום – בהיותה דין מקומי שחל בשטחים הכבושים עוד בטרם נכנס אליהם הצבא הישראלי – גוברת על הוראות אחרות של המשפט הבינלאומי, ולפיכך רשאי הצבא לאטום מכוחה חדר בבית ששימש את תושב השטחים שהורשע בביצוע עבירות ביטחוניות. לעניין זה ראו גם פסקה 6 לפסק דינו של הנשיא שמגר בבג"ץ 897/86. עוד נקבע כי מאחר שהריסת בתים היא "פעולת עונשין בלתי שגרתית, שמטרתה העיקרית היא הרתעה מפני ביצוע מעשים דומים [...] אין כל פסול בכך שהרשות המוסמכת משתמשת בסמכותה כלפי אדם אחד והיא איננה משתמשת בה כלפי האחרים". על בסיס פסק דין לקוני זה, ועל בסיס פסקי דין נוספים מראשית העיסוק של בג"ץ בסוגיית ההריסות העונשיות, שקבעו הלכות משפטיות ללא דיון מעמיק, נדחות לאורך השנים מאות עתירות פרטניות שעניינן הריסת בתים או אטימתם מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום. |
1979 |
בג"ץ: הפעלת תקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום אינה מותנית בהרשעה פלילית אולם עליה לעלות בקנה אחד עם חומרת העבירה
בית המשפט דוחה עתירה נגד הכוונה להרוס שני בתי מגורים של משפחות שבניהן הודו – אך טרם הורשעו – בביצוע רצח, וקובע כי המפקד הצבאי אינו זקוק לפסק דין מרשיע של ערכאה שיפוטית כדי לפעול על פי תקנה 119; די אם אדם סביר היה מייחס לראיות המצויות לפניו "ערך הוכחתי מספיק". עם זאת נקבע כי השימוש בתקנה ייעשה רק לאחר שיקול דעת ובדיקה קפדניים ורק בנסיבות מיוחדות. עוד קובע בית המשפט כי מן ההכרח שחומרתה של פעולה הנסמכת על תקנה זו (החל בהחרמה בלבד, עבור דרך החרמה המלוּוה באטימה חלקית או מלאה, וכלה בהריסה מלאה) תעלה בקנה אחד עם חומרתו של המעשה שבוצע בידי הדייר, וכי אין לבצע הריסה מלאה אלא במקרים מיוחדים, כמו מקרה זה, "שכן חומרתה של ההריסה היא משולשת: ראשית, יש בה כדי לשלול מגורים לדיירי הבית; שנית, יש בה כדי למנוע אפשרות של השבת המצב לקדמותו; ושלישית, יש בה, לעתים, כדי לפגוע בדיירים שכנים". |
1982 |
בג"ץ: הריסת בתים אינה ענישה קולקטיבית
בפסק דין המאשר את הריסתם של שלושה בתים בגדה המערבית קובע בית המשפט כי תקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום מכוונת גם להרתעת הסובבים את מבצע העבירה, ואין בה משום ענישה קולקטיבית. לדידם של השופטים, אימוץ פרשנות לפיה אין להרוס בתים כאשר יש בכך כדי לפגוע בחפים מפשע היה מרוקן את התקנה מתוכנה, "וכל מה שהיה נותר ממנה לא היה אלא האפשרות להעניש מחבל המתגורר לבדו ויחידי בבית".
|
1986 |
במהלך האינתיפאדה הראשונה הורסת ישראל או אוטמת למעלה מ-860 בתים בשטחים הכבושים
ההחלטות על הריסת בתים הן במידה רבה שרירותיות, מתקבלות ללא קריטריונים ברורים ותלויות במפקד הצבאי בשטח. הצבא הורס בתים של מי שחשודים בביצוע פעולה שיש בה סיכון חיים לחייל או לאזרח ישראלי, ובמקרים רבים גם בתים של "חשודים בהסתה", של אנשים שהתנגדו בכוח למעצר ושל קרובי משפחה של חשודים שאינם בקִרבה ראשונה אליהם, וכן בתים שחשודים שכרו ולבעליהם לא היה כל קשר לעילת ההריסה. |
1988 |
בג"ץ מורה כי פרט למקרים של "צורך צבאי-מבצעי", יש להתריע לפני הריסת בתים ולתת אפשרות ליושביהם להשיג על ההחלטה בפני המפקד הצבאי, ובמקרה הצורך – גם בפני בג"ץ
על פי פסק הדין, ב"מקרים דחופים", שבהם מחייבות הנסיבות פעולה על אתר, מותר לאטום את הכניסות לבית – פעולה הפיכה – ולהשהות את ההריסה עד לאחר ההכרעה השיפוטית.
|
1989 |
בג"ץ מאשר את השימוש בתקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום גם כאשר החשוד בעבירות רק שוכר את הבית המיועד להריסה
על פי פסק הדין, "אם יסתבר שניתן למנוע מראש כל סנקציה על ידי ההיזקקות של מבצע מעשי הטרור לדירה שכורה, יתבטל בכך הכוח המרתיע אשר ממנו מצפים מן השימוש בהוראת החוק הנ"ל". |
1989 |
בג"ץ מבטל צו הריסה עונשית בשל פגם שנפל בתשתית העובדתית שבבסיס ההחלטה להפעיל את תקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום
בית המשפט מקבל ברוב דעות עתירה נגד כוונה להרוס בית של חשוד בעבירות, משום שכמה מן ה"עובדות" שעליהן ביסס הצבא את החלטתו היו מוטעות, וקובע כי יש להחזיר את ההחלטה לעיון מחודש של המפקד הצבאי. בג"ץ מדגיש כי "החלטתה של רשות ציבורית צריכה להיות מעוגנת בעובדות ובנתונים אשר נאספו ונבחנו כהלכה, קודם שאלה יהוו תשתית עובדתית להחלטתה".
|
1990 |
בג"ץ קובע כי סבירות ההחלטה להוציא צו הריסה עונשית נמדדת גם בהסתמך על מידע שנתגלה לאחר הוצאת הצו
בית המשפט קובע כי כל עוד לא הוּצא צו הריסה אל הפועל ניתן לבססו ולהצדיקו בכל המעשים המיוחסים לחשוד, "בין אלה שהיו ידועים בעת הוצאת הצו ובין אלה שנתגלו לאחר מכן".
|
1990 |
בג"ץ מנמיך את הסף להתרת השימוש בתקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום וקובע כי אטימה חלקית של בית היא תגובה מידתית ליידוי אבנים, גם אם לא גרם כל נזק
בית המשפט מאשר לאטום את חדרו של תושב השטחים, שהורשע פעמיים ביידוי אבנים לעבר רכב נוסע, וקובע כי לאור ריבוי העבירות מסוג זה, ולאור הקושי ללכוד את מבצעיהן, אין האמצעי של אטימה חלקית "חורג מהפרופורציה הראויה בין חומרת המעשה לבין חריפות התגובה".
|
1991 |
תיקון לחקיקה הצבאית מרחיב את סמכותו של המפקד הצבאי להשתמש בתקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום וממלא לקונה משפטית, במטרה להקל על המדינה להרוס בתי פלסטינים
סעיף 5ב לצו המתוקן בדבר דרכי ענישה (יהודה והשומרון) (מס' 332), התשכ"ט–1969, קובע כי המפקד הצבאי רשאי להפעיל את תקנה 119 בשטחים הכבושים גם בגין עבירה שבוצעה מחוץ להם. באמצעות תיקון הצו מבקש הצבא להתגבר על הקושי המשפטי הכרוך באישור השימוש בתקנה 119 כלפי תושבי השטחים במקרים שמעשה העבירה תוכנן ובוצע כל כולו בשטח מדינת ישראל, שאינו נתון לשליטת המפקד הצבאי.
|
1991 |
בג"ץ מבטל צו הריסה עונשית של בית שאינו מקום מגוריו הקבוע של החשוד
בית המשפט מבטל צו להריסת ביתו של אדם שאחיינו, תושב השטחים, הודה בהתעללות בחשוד בשיתוף פעולה עם ישראל. השופטים קובעים כי אין לראות בביתו של הדוד, שהאחיין התגורר בו תקופת-מה, מקום מגורים קבוע של החשוד, ובמקרה זה המפקד הצבאי אינו רשאי להפעיל את סמכותו על פי תקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום. בראשית ספטמבר 1991 מוציא הצבא צו להריסת בית אביו של החשוד במחנה הפליטים קלנדיה. |
1991 |
בג"ץ קובע כי סמכותו של המפקד הצבאי להרוס את ביתו של אדם על פי תקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום אינה מוגבלת ליחידת המגורים שלו
על פי פסק הדין, סמכותו של המפקד הצבאי להרוס את ביתו של אדם על פי תקנה 119 חלה על מבנה המגורים כולו, גם אם תושביו האחרים של המבנה לא עברו כל עבירה. השופט חשין, בדעת מיעוט, קובע כי אין להרוס אלא את יחידת המגורים של המורשע בעבירה, שאילולא כן מדובר בענישה קולקטיבית. יחד עם זאת הוא קובע כי אין הדבר נכון במקרה שבני המשפחה המתגוררים ביחידות האחרות במבנה ידעו על המעשים או "חייבו עצמם ב'עצימת עיניים'".
|
1992 |
השופט חשין: "רוח הדברים" של תקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום נעלמה והייתה כלא הייתה, ויש לפרש אותה על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו
בג"ץ פוסק כי סמכותו של מפקד צבאי להרוס בית מכוח תקנה 119 חלה גם על חלקי הבית שלא היו בבעלות החשוד בביצוע פיגוע או בשימושו אלא בבעלותם או בשימושם של אחרים, גם אם לא הוכח שהם לקחו חלק בפעילותו של החשוד, עודדו אותה או היו עֵרים לה. השופט חשין, בדעת מיעוט, חוזר על עמדתו לפיה "אין סמכות למפקד הצבאי להטיל סנקציה קולקטיבית" ומציע להרוס אך ורק את חלק הבית ששימש את החשוד. לדבריו, עקרונות היסוד של מדינת חוק דמוקרטית, ובהם הערך לפיו "אין פוגעים בקניינו של אדם", המופיע בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הם – ולא ערכי היסוד שהשליטו הבריטים בתקופת המנדט – שצריכים להפיח רוח חיים בפירוש תקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום. |
1992 |
בג"ץ מורה בצעד נדיר על צמצום היקפה של הריסה עונשית מטעמים של "יחסיות" ו"סבירות"
בג"ץ מקבל חלקית עתירה שהגישה אימו של מורשע בגרימת מוות בכוונה תחילה ובחברות בארגון עוין, בבקשה להורות לצבא להימנע מהריסת ביתהּ, שבו מתגוררים עשרה מבני המשפחה. בית המשפט פוסק כי בהריסת הבית כולו יש משום נקיטת אמצעי לא יחסי, ועל כן לא סביר, ומורה להחליפה באטימת שני חדרים בלבד, כדי ששאר בני המשפחה יוכלו להמשיך להתגורר בבית. |
1993 |
ישראל הורסת או אוטמת 65 בתים בשטחים הכבושים כאקט של ענישה על פיגועי התאבדות
בעקבות הסכמי אוסלו, ביקורת ציבורית ועתירות לבג"ץ, נרשמת ירידה בהיקף הריסות בתים מטעמי ענישה בגדה המערבית וברצועת עזה. בשנים אלה הורסת ישראל רק בתים שבהם התגוררו מבצעי פיגועי התאבדות – גם אם התגוררו בהם בני משפחה של המפגע – ושל שולחיהם. דו"ח בצלם, נובמבר 2004, עמ' 15 |
1993 |
בעקבות הסכמי אוסלו מסירה ישראל 12 אטימות בגדה המערבית ואף מאשרת בנייה מחדש של בית אחד שנהרס
על פי תשובת מתאם פעולות הממשלה בשטחים הכבושים לפניית ארגון בצלם, מאז החתימה על הסכמי אוסלו, תושבי רצועת עזה ויריחו אינם זקוקים עוד למחילה של הצבא הישראלי כדי להסיר אטימה של בית או לבנותו מחדש אלא עליהם לפנות לרשויות הפלסטיניות בנושא זה.
|
1994 |
בג"ץ מתיר להרוס בית של פלסטיני שביצע פיגוע התאבדות: לראשונה מוכשרת ענישה קולקטיבית המופנית כלפי בני משפחה של אדם מת
בהרכב מורחב של חמישה שופטים דוחה בית המשפט את טענת העותרים לפיה מות המפגע מפקיע את הסמכות להרוס את ביתו מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום, ומאשר את הרחבת מדיניות ההריסה גם לבתי משפחותיהם של פלסטינים שביצעו פיגועי התאבדות. ארבעת שופטי הרוב מסבירים כי הימנעות מפגיעה בביתו של מפגע מתאבד עלולה לשלול מראש את האפשרות שקרוביו הגרים במחיצתו, והיודעים על כוונתו לבצע פיגוע התאבדות, ינסו להניאו מכך. השופט חשין מתנגד בדעת מיעוט לפסיקה ועומד על עקרון היסוד לפיו "איש בעווֹנו יִישא ואיש בחטאו יומת". |
1994 |
המוקד להגנת הפרט לבג"ץ: בהריסת בתים של משפחות מפגעים יש משום ענישה קולקטיבית, המנוגדת למשפט הבינלאומי, והפרה של עקרונות יסוד של המשפט הישראלי
המוקד מגיש, לראשונה מאז הקמתו, שתי עתירות לבג"ץ בשמן של שתי משפחות שהצבא הוציא צווי הריסה לבתיהן: עתירה אחת הוגשה בשמה של משפחה שבנה תכנן פיגוע ונעצר, עתירה שנייה הוגשה בשמה של משפחה שבנה ביצע פיגוע התאבדות. בין היתר טוען המוקד כי אין להעניש חפים מפשע וכי מטרתה המוצהרת של פעולת ההריסה – הרתעה – הוּכחה כלא יעילה.
|
1996 |
בג"ץ דוחה שורת עתירות נגד הריסת בתים, ובהן עתירות המוקד להגנת הפרט שהוגשו ביום 10.3.1996, וקובע כי ניתן להקפיא צווי הריסה לבתי מפגעים ולהפשירם בעקבות פיגועים שבוצעו בידי אחרים
עתירות המוקד נדונות ביחד עם עתירות נוספות נגד הכוונה להרוס בתי מפגעים, ובהם בתים של מפגעים שהיו מעורבים בפיגועים שנה ויותר קודם לכן. ההחלטה על הריסת הבתים התקבלה בעבר והוקפאה בידי הצבא, בשל השגות שהגישו המשפחות, אולם כעת, בעקבות פיגועים חדשים, שבוצעו בידי אחרים, הודיע הצבא על כוונתו להוציאה אל הפועל. פסק הדין קובע שאין מקום להתערבות של בית המשפט בשיקול דעתו של הצבא באשר לעיתויה של הריסה שעליה החליט עקרונית בעבר. השופטת דורנר, בדעת מיעוט, סבורה שאין לממש סמכות הריסה של בית עקב פיגועים שאינם מעשי ידיו של מי שהתגורר בבית. השופט חשין, לעומתה, מצטרף לדעת הרוב. את הנסיגה מהעיקרון שעליו עמד בעבר, לפיו "איש בעווֹנו יִישא ואיש בחטאו יומת", הוא תולה במגבלות הביקורת השיפוטית בעת מלחמה ולא בשינוי עמדתו היסודית: "במלחמה כבמלחמה: מה לו לבית המשפט שיורה [ל]מפקד צבאי מה יעשה ומה לא יעשה? [...] גם בהריע שופרות המלחמה ישמיע שלטון החוק את קולו, אך נודה על אמת: באותם מחוזות קולו כקול הפיקולו, זך וטהור אך נבלע בהמולה". |
1996 |
בג"ץ: תקנות ההגנה לשעת חירום תקפות גם אם אינן מתיישבות עם הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו
יחד עם זאת קובע בית המשפט כי יש לפרש את הסמכות הנתונה בתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, לאור פִסקת ההגבלה שבחוק היסוד.
|
1996 |
בג"ץ: די בכך שלא ניתן לערער על קיומו של אפקט הרתעה כדי למנוע את התערבותו של בית המשפט במדיניות הריסת הבתים
בפסק דין המאשר להרוס דירת מגורים בכפר צוריף מציין בית המשפט כי לא ניתן לקבוע בביטחון מלא שהריסת בתים היא אכן אמצעי יעיל, "שכן לא נערך, ולא יכול להערך, מחקר מדעי שיוכיח כמה פיגועים נמנעו וכמה נפשות ניצלו כתוצאה מפעולות הרתעה של אטימות בתים והריסתם". עם זאת קובע בית המשפט כי אין יסוד לפקפק בהערכתם של גורמי הביטחון כי הרתעה מסוימת אכן מושגת באמצעות הריסת בתים. השופט חשין מתנגד בדעת מיעוט לפסיקה ומדגיש כי יש לקרוא לתוך תקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום ערכים של מדינה יהודית, חופשית ודמוקרטית: "לא יאמרו עוד אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה". |
1997 |
ישראל נמנעת, דה פקטו, מהריסת בתים מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום
|
1998 |
במהלך האינתיפאדה השנייה הורסת ישראל 664 בתים למטרות ענישה; כמחצית מהבתים נהרסים רק בשל קרבתם לבתים של פלסטינים החשודים או מורשעים בביצוע פיגועים
בתקופה זו ישראל שבה ומאמצת מדיניות של הריסת בתי משפחות של פלסטינים החשודים במעורבות בכל סוג של פעילות אלימה נגד ישראלים, ללא קשר לתוצאותיה: החל מפיגועי התאבדות רבי נפגעים וכלה בפיגועים או ניסיונות פיגוע שהסתיימו ללא הרוגים ישראלים. זאת, חרף טענתה כי המדיניות נועדה לשמש כאמצעי הרתעה בלחימה נגד פיגועי התאבדות ופיגועים חמורים אחרים. ברוב המוחלט של המקרים הצבא אינו מוציא צווי הריסה ואינו מודיע לדיירים מבעוד מועד על הכוונה להרוס את בתיהם, כפי שחויב בפסיקת בג"ץ. הריסת הבתים מופנית בשנים אלה לא רק כלפי בתים של חשודים בביצוע פיגועים או בניסיון לבצע פיגועים אלא גם כלפי בתים של חשודים בייזום הפיגועים, בתכנונם או בסיוע להוצאתם אל הפועל. |
2001 |
הקבינט המדיני-ביטחוני של ישראל מחליט על חידוש מדיניות הריסת הבתים לצורך הרתעה
מתשובת המדינה לעתירת המוקד בעניין הריסת בתי משפחות של מבצעי פיגועי התאבדות עולה כי החלטת הקבינט התקבלה תשעה חודשים לאחר שמדיניות הריסת הבתים חודשה בפועל. |
2002 |
בג"ץ: הצבא רשאי לשלול את זכות היסוד לשימוע לפני הריסה של בית
המוקד להגנת הפרט עותר לבג"ץ בבקשה להורות לצבא לאפשר ל-35 משפחות של חשודים בביצוע פיגועים למצות את ההליכים המשפטיים טרם הריסת בתיהן ולתת בידן זמן להציל את מיטלטליהן, על פי פסיקת בג"ץ באינתיפאדה הראשונה. העתירות מוגשות לאחר שהצבא הרס תשעה בתים של משפחות של מבצעי פיגועים במהלך ארבעת הימים הראשונים של אוגוסט 2002, בלא כל התראה. בעת הגשת העתירות הצבא כבר הרס שלושה מהבתים הנזכרים בהן. עם הדיווחים הראשונים על מבצע הרס זה מפעיל המוקד קו מיוחד הפועל 24 שעות ביממה ומטפל בפניות בנושא הריסות בתים. בפסק הדין בעתירות קובע בג"ץ כי אם יש חשש לכך שקיום השימוע יסכן את חיי החיילים או את הצלחת הפעולה, ניתן לשלול את הזכות לשימוע לפני הריסה. החלטת בג"ץ מעבירה לידי הצבא את הסמכות להעניק או לשלול את זכות השימוע, גם כאשר לא מדובר בפעולה מבצעית אלא בפעולת ענישה נגד מטרה אזרחית. הצבא רואה בפסיקה זו אישור גורף. לטענתו, הודעה מראש על הריסת בית עלולה לגרום למלכוּדו ולפגיעה בכוחות הצבא העוסקים בהריסה, ולכן הוא אינו רואה כל צורך לשנות ממנהגו – המנוגד לחוק הבינלאומי – ומקפיד לא להוציא צווי הריסה ולא להעניק זכות שימוע ליושבי הבתים המיועדים להריסה. |
2002 |
המוקד להגנת הפרט מגיש תשע עתירות נוספות לבג"ץ: יש להורות לצבא לתת את זכות השימוע לדיירי בתים המיועדים להריסה
בעתירות אלה מתקיימים תנאים מיוחדים, למשל מצבו הרפואי של מי מבני הבית. למחרת דוחה בג"ץ את העתירות וקובע כי כל משפחה החוששת שביתה עלול להיפגע בשל קרבה משפחתית למפגע רשאית לפנות לצבא מבעוד מועד במכתב שבו יפורטו נסיבותיה המיוחדות. להחלטה זו של בג"ץ אין כל אחיזה במציאות בשל הקושי שבפנייה לצבא ללא סיוע משפטי, והיא חוסמת כמעט לחלוטין את האפשרות לפנות לבית המשפט בנושא זה. |
2002 |
בעקבות עתירת המוקד להגנת הפרט מתחייב הצבא להציג מסמך מנומק מטעם היועץ המשפטי של הגדה המערבית במקרים של החלטה על הריסת בית ללא שימוע מוקדם
העתירה מוגשת בשם משפחתו של תושב חברון המבוקש על ידי כוחות הביטחון, לאחר שפונתה באישון לילה מביתה, כביכול לקראת הריסתו. בג"ץ דוחה את העתירה לאחר שהצבא מבהיר כי אין לו כוונה להרוס את הבית ומצהיר כי "מעתה ואילך, במסגרת הבדיקה המשפטית יציין הי.מ. [היועץ המשפטי] של האזור בכתב, על גבי הטופס המתאים, כי נתן דעתו לאפשרות של שימוע מוקדם, ומדוע נתקבלה החלטה שלא לקיים שימוע, בנסיבות הענין הקונקרטי". |
2003 |
הוועדה לזכויות אדם של האו"ם: ישראל מפֵרה את הדין הבינלאומי; עליה לחדול ללא דיחוי מהריסת בתים עונשית בשטחים הכבושים
הוועדה מגנה את הריסת בתיהן של משפחות של חשודים במעורבות בביצוע פעולות טרור וקובעת כי ישראל מפֵרה את זכותן של המשפחות לדיור, לשוויון בפני החוק ולהגנה מפני שרירות לב הכובש. |
2003 |
בג"ץ קובע כי לפני הריסת בית חייב הצבא להציג צו כתוב המציין את המקור המוסמך להחלטה ואת טעמה
בפסק דין בעתירת המוקד להגנת הפרט שב בית המשפט ומדגיש את החובה לאפשר למשפחות שימוע מבעוד מועד, ככל שניתן, או, לחלופין, לנמק בכתב החלטה שלא לאפשר שימוע. |
2003 |
דו"ח פנימי של הצבא קובע: אין הוכחות להשפעה מרתיעה של הרס בתים
עוד מציין הדו"ח כי מספר הפיגועים עלה חודשים ספורים לאחר שחודשה מדיניות הריסת הבתים בגדה המערבית. הדו"ח מופץ בצבא לסיכום 1,000 ימי הלחימה הראשונים באינתיפאדה השנייה. ראו עמוס הראל ואבי יששכרוף, "המלחמה השביעית – איך ניצחנו ולמה הפסדנו במלחמה עם הפלסטינים", עמ' 163. |
2003 |
הרמטכ"ל משה יעלון ממנה ועדה צבאית, בראשות האלוף אהוד שני, לבחינת המדיניות של הריסת בתים בשטחים הכבושים
הוועדה מוּקמת בעקבות ביקורת חריפה של הקהילה הבינלאומית ולאחר פעילות משפטית אינטנסיבית של המוקד להגנת הפרט, שבין ינואר 2002 לאוקטובר 2004 הגיש 67 עתירות לבג"ץ נגד הריסות עונשיות. הוועדה אמורה לבחון את יעילותן וחוקיותן של הריסות בתים, הן כאקט "הרתעתי", בעקבות פיגועים, והן כאקט צבאי, במסגרת פעילות מבצעית. |
2004 |
שר הביטחון שאול מופז מקבל את המלצות "ועדת שני" ומחליט להפסיק את השימוש בהריסת בתים כאמצעי ענישה
הדבר נודע רשמית למוקד להגנת הפרט ביום 14.3.2005 במסגרת הודעה משלימה מטעם המדינה בעתירה שביקשה להורות לצבא לא להרוס את בית משפחתו של חשוד בביצוע פיגוע. כתבה מעיתון "הארץ", 17.2.2005; כתבה מ-ynet, 17.2.2005 עיקרי דו"ח "ועדת שני" התקבלו בשנת 2008 כהעתק של מצגת ממוחשבת במסגרת עתירה של המוקד. על פי הדו"ח, הוועדה הצבאית ממליצה להפסיק את השימוש בהריסת בתים כאמצעי הרתעה ומציינת כי "צה"ל [...] איננו יכול להלך על סף החוקיות ועל אחת כמה וכמה על סף הלגיטימיות!!!" [כך במקור]. |
2005 |
במשך כארבע שנים ישראל נמנעת מהריסת בתים מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום
|
2005 |
בניגוד להמלצות "ועדת שני": ישראל מודיעה על כוונתה להרוס בית בג'בל מוכבר שבירושלים המזרחית, השייך למשפחתו של מבצע פיגוע
|
2008 |
בג"ץ מאשר את חידושה של מדיניות הריסת הבתים העונשית: לראשונה מאז שנת 2005 נאטם בית מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום
בג"ץ דוחה את עתירת המוקד להגנת הפרט ומאשר לצבא לאטום בבטון שתי קומות ביניים בבית בשכונת ג'בל מוכבר בירושלים המזרחית, אטימה קבועה "שכמוה כהריסת השטח שנאטם", כדברי בית המשפט. בית המשפט קובע כי אין כל פסול בהחלטת המדינה לחדש את מדיניות ההריסות, על רקע שינוי הנסיבות: "על פי נתונים שמסר שירות הביטחון הכללי [...] מאז שנת 2007 יש גל טרור בו מעורבים תושבים ממזרח ירושלים. גל הטרור התגבר בשנת 2008. בניגוד לעבר, מאפיין עיקרי של גל הטרור הנוכחי, מלבד היקפו, הוא שתושבי מזרח ירושלים מבצעים את הפיגועים בעצמם ולא משמשים כבעבר רק סייענים של מפגעים תושבי האזור". |
2009 |
בג"ץ ממשיך להכשיר את השימוש בתקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום ומאשר לצבא להרוס חלק מבית דירות בירושלים המזרחית, שבעליו הוא אביו של מבצע פיגוע דריסה
"הצורך להרתיע מפגעים-בכוח, שלא אחת נישאים על גל של טרור שהחל במעשהו של יחיד ומאיים לסחוף עמו אחרים, הוא מתחייב", נכתב בפסק הדין.
|
2009 |
בית משפט השלום דוחה תביעה של משפחתו של מבצע פיגוע, שהוגשה באמצעות המוקד להגנת הפרט, לפיצוי על נזק רב שנגרם לרכושה בעקבות הריסת ביתה
חמש שנים לאחר הגשת כתב התביעה קובע בית המשפט כי הריסת בית המשפחה – שהצבא ביצע שנה לאחר פיגוע ההתאבדות – היא פעולה מלחמתית, וכי חוק הנזיקין האזרחיים פוטר את המדינה מתשלום פיצוי כלשהו לנפגעים. בית המשפט מוסיף כי ההריסה חוקית גם אם לא ניתנה לתובעים כל זכות שימוע ואף על פי שלא הוּצא צו בכתב להריסת הבית. גם 25 הדקות שהִקצו החיילים לבני המשפחה להוצאת חפציהם מהבית נראות לבית המשפט כזמן סביר. למרות הנזק רחב-ההיקף שנגרם בעקבות פיצוץ הבית – שכלל בין השאר הרג של צאן, עקירה של עצי פרי, הרס מכוניות ופגיעה במבנים סמוכים – קובע השופט כי "התובעים לא הוכיחו כל רשלנות מצד חיילי הנתבעת, להיפך, הם הוכיחו זהירות מקסימאלית שאינני סבור שיש צבא בעולם שמפעיל זהירות כזו". |
2009 |
במשך חמש שנים ישראל נמנעת מהריסת בתים מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום
|
2009 |
הצבא חוזר בו מהכוונה להרוס את בית משפחתו של טרקטוריסט שדרס ופצע עוברי אורח בירושלים, לאחר שמתברר כי היה נתון להשפעת סמים בזמן האירוע
למעלה משנה וחצי לאחר שהמוקד להגנת הפרט הגיש השגה נגד כוונת הצבא להרוס את הבית מודיע הצבא כי הוא מקבל את ממצאי הבדיקה הטוקסולוגית שצורפה להשגה ומחליט, "לפנים משורת הדין", להימנע מהריסת בית המשפחה. |
2010 |
שמונה שנים לאחר שהצבא הרס בית בחברון: ישראל נדרשת לפצות פלסטיני שדירתו ורכושו נפגעו בשל פיצוץ בלתי מבוקר של חומר הנפץ ששימש להריסת דירה סמוכה
במאי 2003 פוצצו חיילים דירה בקומה הרביעית של בניין מגורים משותף בחברון. הפיצוץ גרם נזק רב לבניין. אבי המשפחה המתגוררת בקומה שמתחת לדירה שנהרסה תבע את מדינת ישראל, באמצעות המוקד להגנת הפרט, בשל הנזק הרב שנגרם לרכושו, על לא עוול בכפו, כתוצאה מפיצוץ דירת שכנו. בהסכם הפשרה, שמקבל תוקף של פסק דין, נקבע שהמדינה תשלם לתובע פיצוי בסך של 45,000 שקלים. |
2011 |
בג"ץ מאשר להרוס בירושלים המזרחית בית המיועד להריסה עונשית מאז אפריל 2009
בית המשפט פוסק כי החלטת המדינה להרוס קומה ולאטום יחידת מגורים בבית השייך למשפחתו של מבצע פיגוע היא "סבירה ומידתית", אולם בד בבד הוא ממליץ למדינה לא להוציא לפועל את ההריסה, נוכח "עבוֹר הזמן שבין האירוע לבין הוצאת הצו, מושא העתירה, ומאז שמיעתה ועד היום והשינויים במצב הביטחוני, ככל שחלו". מהודעת המדינה בעתירה של המוקד להגנת הפרט, שהוגשה כעבור כארבע שנים, עולה כי ביום 5.7.2012 חתם שר הביטחון אהוד ברק על צו מחילה חלקית שבמסגרתו בוטל צו ההריסה שהוּצא לקומה העליונה בבית שעניינו נדון בעתירה הקודמת, משום שבקומה זו מתגוררים הוריו ואחותו של המפגע. צו האטימה שהוּצא ליחידת הדיור ששימשה למגורי המפגע עצמו נותר על כנו אך מעולם לא מומש. |
2012 |
לאחר כחמש שנים שבהן נמנעה מלהרוס בתים כאקט של ענישה מודיעה ישראל על כוונתה להרוס בית השייך למשפחתו של חשוד בביצוע פיגוע. בג"ץ דוחה את עתירת המוקד להגנת הפרט נגד הריסת הבית ובכך מכשיר את החזרה למדיניות של הריסה עונשית
בעקבות חטיפתם של שלושה נערים ישראלים בגוש עציון ב-12.6.2014 מודיעה המדינה על כוונתה להרוס בית השייך לאחיו של פלסטיני שביצע פיגוע כחודשיים קודם לכן, ביום 14.4.2014. בפסק דינו מיום 1.7.2014 דוחה בית המשפט את טענת המוקד לפיה החלטת הצבא נגועה בשיקולים זרים, בשל חטיפתם של שלושת הנערים הישראלים, וקובע כי מותר לצבא לשנות את מדיניותו עקב שינוי נסיבות. הדירה נהרסה עוד באותו לילה, אור ליום 2.7.2014. |
2014 |
בג"ץ דוחה את העתירה העקרונית מיום 27.11.2014 נגד המדיניות של הריסת בתים עונשית: למדינה סמכות להרוס בתים מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום, אך עליה להשתמש בה באופן מידתי
בפסק הדין מקבל בית המשפט את טענות המדינה לפיהן הנימוק להריסה הוא הרתעתי, ולא עונשי, אך קובע כי יש להידרש בעתיד למידת ההרתעה שהריסה עונשית אכן יוצרת בפועל. בית המשפט אף מוסיף כי בעתיד יבקש מהמדינה להציג ראיות של ממש לקיומה של הרתעה כזאת. ביום 12.11.2015 דוחה בג"ץ את בקשת העותרים לקיים דיון נוסף בעתירה העקרונית בפני הרכב שופטים מורחב. הנשיאה נאור קובעת בהחלטתה ש"ההליך של דיון נוסף לא נועד לדיון מחדש במה שלא נדון בפסק הדין", ומשום כך "אינו מהווה מסגרת מתאימה לפריסתן של טענות מסוג זה". |
2014 |
בג"ץ מוציא צו על תנאי המורה למדינה לנמק מדוע לא תימנע מהריסת בית בירושלים המזרחית
בית המשפט קובע בעניין בית משפחתו של פלסטיני שירה באזרח ישראלי כי "חלק משיקולי השימוש בתקנה [119] הוא תוצאות המעשה", ומאחר שהנפגע נותר בחיים, ומצב בריאותו אף משתפר, יש חשיבות בקביעת מידתיות ההריסה. בית המשפט בוחר לייחס חשיבות במקרה זה גם לכך שלא נטען כי בני משפחתו של היורה היו מעורבים בפיגוע או אפילו ידעו על הכוונה לבצעו. לאור זאת מורה בית המשפט למדינה לנמק שוב מדוע יש טעם בהריסה, תוך שהוא רומז לכך שאטימת חלק מהבית תהא פעולה מידתית יותר. בעקבות הודעת המדינה כי בכוונתה לאטום את חדרו של היורה, ולא לפגוע בשאר חדרי הבית, קובע בית המשפט ביום 15.6.2015 כי מדובר בהחלטה מידתית ו"ממותנת" ומאשר את האטימה. |
2014 |
בעקבות רצף פיגועים בירושלים ובגדה המערבית מנחה ראש הממשלה בנימין נתניהו את אנשי הדרג הצבאי לקדם את הריסת הבתים ששימשו למגורי המפגעים
|
2014 |
פרקליטות המדינה: הסמכות להרוס בתי מפגעים תופעל ב"מקרי קיצון"
במענה לפניית המוקד להגנת הפרט בדבר חידוש מדיניות הריסת הבתים העונשית מוסרת הפרקליטות כי "מערכת הביטחון מודעת היטב למשמעויות שיש לשימוש בסמכות לפי תקנה 119 להריסת בתיהם של מפגעים, ולפיכך ננקטת זהירות רבה בהפעלת סמכות זו". הפרקליטות טוענת כי לשיטת מערכת הביטחון, ההחלטה על הפעלת סמכות ההריסה התקבלה בשל פיגועים "קיצוניים בחומרתם", ו"כל מקרה אחר ייבחן בהתאם לנסיבותיו הפרטניות". |
2014 |
בג"ץ מאשר לצבא להרוס בחברון שלושה בתים השייכים למשפחות של פלסטינים החשודים בחטיפתם וברציחתם של שלושה נערים ישראלים ב-12.6.2014
בית המשפט מקבל את עמדת המדינה לפיה קיים צורך "ממשי ודחוף" בהרתעת תושבי הגדה המערבית מפני ביצוע פיגועי חטיפה ורצח, ודוחה את העתירות שהגיש המוקד להגנת הפרט בשם שלוש המשפחות.
|
2014 |
המוקד להגנת הפרט בראש קבוצת ארגוני זכויות אדם בעתירה עקרונית לבג"ץ: יש להורות למדינה לחדול מן הפרקטיקה הלא-חוקית של הריסת בתים עונשית בשטחים הכבושים, לרבות בירושלים המזרחית
בעתירה טוענים הארגונים כי יש לשוב ולהידרש לטענות המשפטיות נגד חוקיות השימוש בתקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום, שכן תקנה זו לא נדונה לגופה מאז שנות השמונים של המאה הקודמת, עת ניתנו שני פסקי הדין הראשונים בנושא הריסות בתים עונשיות. העתירה נתמכת בחוות דעת משפטית שנכתבה בידי חשובי המשפטנים הפועלים בישראל בתחומי הדין הבינלאומי, החוקתי והצבאי. בין היתר קובעת חוות הדעת כי מדיניות הריסת הבתים העונשית עומדת בסתירה לעקרון יסוד במשפט הישראלי, לפיו אין מענישים אדם בגין מעשים שלא ביצע, ויש בה משום הפרה חמורה של המשפט הבינלאומי ההומניטארי, של דיני הכיבוש הבינלאומיים ושל משפט זכויות האדם הבינלאומי; בנסיבות מסוימות עשויה מדיניות הריסת הבתים להיחשב לפשע מלחמה ולסכן משפטית את כל המעורבים ביישומה. |
2014 |
השופט מזוז: חידוש הפעלתה של תקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום בשטחים הכבושים מעלה שאלות נוקבות לא רק במסגרת הדין הבינלאומי אלא גם במסגרת המשפט הישראלי
בג"ץ דוחה עתירה שהגיש המוקד להגנת הפרט נגד החלטת הצבא להרוס בית מגורים בשכם שבו התגורר חשוד בתכנון פיגוע. השופט מזוז, בדעת מיעוט, מציין כי הקביעה לפיה הריסת בתים מכוח תקנה 119 היא אמצעי הרתעתי ולא עונשי "אינה נקיה מסָפֵק", וכך גם הקביעה לפיה תקנה זו עומדת בתוקפה כ"הוראת דין פנימי הגובר על הוראת דין בינלאומי". לדעת מזוז, בחינת תקנה 119 על פי כללי המשפט המינהלי והחוקתי הישראלי עשויה לחייב הצבת סייגים ותנאים להפעלתה, ובהם, בין היתר:
|
2015 |
בג"ץ: עקרון המידתיות, התוחם את שיקול דעתו של הצבא בהוצאת צווי הריסה, חל גם על תקופת ההחרמה של המבנה, לרבות החרמת הקרקע שעליה הוא נמצא, לאחר ההריסה
בפסק דין המאשר הריסה עונשית של בית מגורים בסורדא, המצוי בבעלותה של אגודה שיתופית, קובע בג"ץ כי ככל שתוגש, בחלוף תקופה מסוימת, בקשה למחול על החרמת המבנה כדי שניתן יהיה להקימו מחדש – היא תיבחן לאור עקרון המידתיות. |
2015 |
השופט מזוז: הנטל הראייתי לביסוס העובדות המצדיקות פגיעה בבית מגורים מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום מוטל כל כולו על המדינה
בג"ץ דוחה את עתירות המוקד להגנת הפרט נגד החלטת הצבא להרוס שני בתים בירושלים המזרחית, שבהם מתגוררות משפחותיהם של שני פלסטינים שביצעו פיגועים בעיר. אחד המפגעים היה עֵד – כשבוע לפני שביצע את הפיגוע – להריסת ביתו של בן דודו בידי הצבא. השופט מזוז, בדעת מיעוט, חוזר על עמדתו העקרונית, לפיה "סנקציה המכוונת עצמה לפגיעה בחפים מפשע, אינה יכולה לעמוד". בנוגע לאחת העתירות, שהעלתה שאלה בדבר זיהוי ודאִי של דירה כמקום מגוריו של המפגע, מדגיש מזוז כי רף ההוכחה הנדרש מהמדינה במקרים שבהם מדובר בפגיעה קשה בזכויות חוקתיות הוא "ראיות ברורות, חד משמעיות ומשכנעות" [ההדגשה במקור]. |
2015 |
בג"ץ מורה על ביטול צו להריסה עונשית נוכח השיהוי הניכר – כ-11 חודשים – בהוצאתו
ברוב של שני שופטים מול אחד מקבל בג"ץ את עתירת המוקד להגנת הפרט להורות לצבא להימנע מהריסת בית מגורים במחנה הפליטים עסכר בשכם. "בהימנעות מהפעלת הסמכות בסמוך לאחר האירוע יש משום החלטה שלא להפעיל את הסמכות; ומשכך אין המפקד הצבאי רשאי כעבור פרק זמן משמעותי – ובעיקר על רקע נסיבות חדשות ושונות – להחזיר את הגלגל לאחור ולהחליט על נקיטת סנקציה בגין האירוע המקורי", קובע השופט מזוז בפסק הדין. השופט זילברטל, לעומת זאת, סבור כי יש לבטל את הצו בשל היעדר סבירות באופן הפעלת הסמכות, ולא בשל היעדר הסמכות עצמה. לדידו, "הפעלת הסמכות על-ידי המשיב כשנה לאחר מעשיו הרצחניים של [...] ממילא לא תוביל לתוצאה ההרתעתית המבוקשת והלגיטימית". הפרקטיקה של שיהוי בין מועד הפיגוע לבין מועד הוצאת צו ההריסה נעצרת בעקבות פסיקה זו; עשרות ואולי אף מאות בתים, שבהם התגוררו פלסטינים שביצעו בעבר פיגועים, ניצלים מאיום ההריסה. |
2015 |
בג"ץ: אין להרוס בית שהושכר למפגע לזמן קצר, וכאשר "צדדים שלישיים תמימים" עשויים להיפגע מההריסה, הכלל צריך להיות – ישולמו פיצויים או יתוקנו הנזקים
פסק הדין עוסק ב-11 עתירות (עשר מתוכן של המוקד להגנת הפרט) שהוגשו נגד ההחלטה להרוס שישה בתים של משפחות של פלסטינים שביצעו פיגועים או חשודים בביצוע פיגועים; שש עתירות הוגשו בשם המשפחות, וחמש עתירות – בשם השכנים או בעלי הבתים המיועדים להריסה. בית המשפט קובע כי בחומר החסוי שהמדינה הציגה במסגרת ההליך אין כדי להעיד על כך שפגיעה בביתו של אדם שאין לו קשר משפחתי או אחר עם מבצע הפיגוע ומשפחתו יוצרת הרתעה. עוד נקבע, לראשונה, כי בנסיבות שבהן התגוררו מבצע הפיגוע ומשפחתו בבית בשכירות קצרת מועד – שאינה מקימה "זיקת מגורים" חזקה לבית – ההריסה אינה מידתית, שכן עיקר הנזק ממנה ייגרם לצד המשכיר. לאור זאת פוסקים השופטים כי דירה בבניין מגורים בסילוואד, שהושכרה לשנה למשפחתו של חשוד בביצוע פיגוע, לא תיהרס, בכפוף לכך שבני משפחתו יפונו ממנה. בג"ץ מחליט לא להתערב בהחלטה על הריסתן של חמש יחידות המגורים האחרות אך קובע כי אם ייגרמו נזקים נלווים כתוצאה מההריסה, על המדינה לתקנם או לפצות את הנפגעים שאינם בני משפחה של המפגע או החשוד ולא ידעו על כוונותיו – וזאת, גם במקרה שהנזקים לא נגרמו בשל רשלנות מצד כוחות הביטחון. בחמש השנים לאחר פסיקה זו של בית המשפט מצמצמת המדינה את השימוש בחומר נפץ לצורך הריסת בתים ונוקטת שיטות זהירות יותר (הריסה באמצעות ציוד הנדסי מכאני, הריסה ידנית של המחיצות הפנימיות בבית, וכדומה), כדי להימנע מדרישות לתשלום פיצויים. |
2015 |
בג"ץ מאשר לצבא להרוס דירה שבה התגורר מבצע פיגוע, אף על פי שלתושבי הדירות האחרות בבניין אין זיקה למפגע: השופט פוגלמן, בדעת מיעוט, מביע ספק ביעילות ובמידתיות של השימוש בתקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום ככלי הרתעתי
בית המשפט דוחה שתי עתירות שהגיש המוקד להגנת הפרט לביטול צו הריסה שהוּצא לדירה בחברון שבה התגורר מבצע פיגוע: עתירה אחת הוגשה בשם אשת המפגע ושני ילדיהם הקטנים, והעתירה האחרת הוגשה בשם שמונה המשפחות הנוספות המתגוררות באותו בניין, לנוכח הנזק שעלול להיגרם לדירותיהן ולרכושן כתוצאה מההריסה המתוכננת. השופטים מציינים כי במקרה של פגיעה בלתי סבירה בדירות השכנים, "אין הדלת נעולה לטעמנו לעניין פיצויים". באשר לזמן הרב – למעלה מתשעה חודשים – שחלף בין מועד הפיגוע למועד הוצאת צו ההריסה קובע בית המשפט כי אין בכך כדי להטות את הכף, ועם זאת הוא מציב לראשונה הנחיה נורמטיבית לפיה "ככל שיש כוונה להרוס, עליה להימסר במועד קרוב ככל האפשר למקרה העברייני בו מדובר". השופט פוגלמן, בדעת מיעוט, סבור כי השיהוי בהפעלת הסמכות מחייב הוצאת צו על תנאי בעתירת משפחתו של המפגע ואף מציע, במובלע, "לעיין מחדש בהלכה הפסוקה כדי לפרושׂ את היריעה במלואה הן ביחס לדין הפנימי, הן לגבי סוגיות מן המשפט הבינלאומי". |
2015 |
על רקע שורה של "פיגועי יחיד" מתיר הקבינט המדיני-ביטחוני להמשיך ולהרוס בתי מגורים לצורך הרתעה
הקבינט אף מאשרר את ההחלטה לפיה לא תתאפשר בנייה מחודשת של בית שנהרס מכוחה של תקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום.
|
2015 |
בג"ץ: ככלל, משאישר בית המשפט הריסה עונשית, עיתוי ביצועה מסור לשיקול דעתו של הצבא
בית המשפט דוחה בפסק דינו את טענת המוקד להגנת הפרט לפיה משחלפו שמונה חודשים ממועד הפיגוע בגינו אוּשר להרוס בית, לא ניתן להמשיך ולהיתלות בעילת ההרתעה. לשיטת בית המשפט, עיכוב בביצוע צו הריסה אינו פגם המצדיק את ביטולו. |
2015 |
בג"ץ: ניתן להפעיל את תקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום כלפי מעורבים "עקיפים" בפיגוע רק אם הוכח כי למעשיהם הייתה השפעה מכרעת על "התממשות הפיגוע"
בפסק דין בעתירת המוקד להגנת הפרט מורה בית המשפט לבטל צו הריסה וקובע פה אחד כי המדינה לא הניחה תשתית ראייתית מספקת לשם הפעלת תקנה 119. באשר לצו הריסה אחר, שנדון גם הוא במסגרת פסק הדין, נקבע כי מעורבותו של דייר הבית בפיגוע הייתה מרכזית וכי מעשיו נמצאו "ברף החומרה הגבוה", שדי בו כדי לאפשר את הפעלת הסמכות מכוח תקנה 119. השופטת ברון, בדעת מיעוט, גורסת כי יש לבטל את הצו גם במקרה זה משום שמשפחתו של החשוד לא הייתה מעורבת במעשיו – "לא במישרין, לא בעקיפין ולא באופן קונסטרוקטיבי" (היינו, ב"עצימת עיניים"). בנסיבות אלה, "הריסת הבית מהווה פגיעה בלתי מידתית בזכויות אדם חוקתיות מן המעלה הראשונה". |
2016 |
בג"ץ: עקרון המידתיות מחייב להימנע מהריסת בית שלם במקרים שבהם ניתן "להבחין יפה" בין החלק בבית ששימש למגוריו של מבצע פיגוע לבין החלקים המשמשים למגורי משפחתו
בפסק דין המאשר פה אחד שני צווי הריסה עונשית – אחד מהם צו הריסה חלקית – מדגיש בית המשפט כי "יש להקפיד על עקרונות הסבירות והמידתיות גם כאשר מדובר בפיגוע חמור ורצחני", ואם ניתן לבודד את יחידת המגורים שבה התגורר המפגע מיתר היחידות במבנה, יש להסתפק בהריסת יחידה זו בלבד. ראו גם פסקי הדין בבג"ץ 5614/16, בג"ץ 2270/22 ובג"ץ 7788/22 |
2016 |
המוקד להגנת הפרט לצבא: הנוהג למדוד ולמפות בתי פלסטינים ללא כוונה להפעיל את תקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום אינו אלא אמצעי להטלת אימה על חפים מפשע, ויש לחדול ממנו לאלתר
בעקבות פניות המוקד מפסיק הצבא לנקוט מדיניות פסולה זו. |
2016 |
בג"ץ מוציא צו על תנאי בשתי עתירות של המוקד להגנת הפרט: עניינם של חשודים שפעלו במעגל השני של מבצעי פיגוע ראוי לעיון נוסף
בית המשפט קובע כי הרחבת השימוש בתקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום גם כלפי מי שאינם נמנים עם מעגל המבצעים הישירים של פיגוע אינה עניין של מה בכך, והיא דורשת בחינת הדברים לעומקם – הן במישור התשתית העובדתית, הן במישור המידתיות.
|
2016 |
הצבא חוזר בו מכוונתו להרוס בית בכפר בית עור א-תחתא לאחר שהוברר כי מדובר בנכס שכור שמשפחת המפגע פינתה זה מכבר
"לאחר בחינת האמור בכתב ההשגה, החליט המפקד הצבאי כי אין מקום להפעלת הסמכות במקרה דנן", נכתב בתשובה להשגה שהגיש ארגון JLAC בשם בעלי הבית. החלטה זו של המפקד הצבאי מבוססת על פסק דין מיום 12.11.2015, שבו נקבע כי הריסת בית שנשכר לטווח קצר מאדם זר אינה מידתית ואף לא הוכחה כמרתיעה. |
2016 |
אונר"א: הריסה עונשית של בתים בתחומי מחנות הפליטים של האו"ם בשטחים הכבושים היא אקט אכזרי שיש בו משום הפרה בוטה של המשפט הבינלאומי ושל זכויות האדם של פליטים פלסטינים
בנייר עמדה המוגש למדינה במסגרת עתירה לבג"ץ של המוקד להגנת הפרט מגנה סוכנות האו"ם לפליטים פלסטינים את החלטתה של ישראל להרוס שני בתים במחנה הפליטים קלנדיה. בג"ץ מתעלם מעמדתה של אונר"א ומאשר את הריסתם של שני הבתים. |
2016 |
בג"ץ קובע כי יש לבטל החלטה של הצבא לאטום שלושה בתים בירושלים המזרחית: חומרת האמצעי אינה עולה בקנה אחד עם חומרת המעשה המיוחס לנאשמים
בג"ץ מקבל שלוש מתוך ארבע עתירות שהגיש המוקד להגנת הפרט נגד החלטת הצבא לאטום בתים של ארבע משפחות מצור באהר שבניהן מואשמים במעורבות ביידוי אבנים שגרם למותו של אזרח ישראלי. בית המשפט קובע כי אטימת הבית במקרה של הפלסטיני שהטלת האבן מיוחסת לו היא צעד מידתי, אולם אין זה מידתי לנקוט צעד דומה כלפי בתי המשפחות של שלושת האחרים שהשתתפו באירוע אך לא הטילו את האבן שגרמה למוות. השופט פוגלמן, בדעת מיעוט, סבור שיש מקום לשקול להגביל את צו האטימה רק לחדרו של בן המשפחה שהטיל את האבן שגרמה למוות, שכן, אף על פי שהטלת "האבן הקטלנית" מיוחסת לו, אין לייחס לו "כוונת קטילה", ובנוסף על כך, בני המשפחה לא היו מעורבים כלל במעשים; מכאן שאטימת הבית כולו אינה מידתית. |
2016 |
בג"ץ מורה על ביטולו של צו הריסה עונשית בשל היעדר זיקת מגורים של ממש בין החשוד – סטודנט שהתגורר במעונות – לבין בית הוריו, המיועד להריסה
ברוב של שני שופטים, ובניגוד לעמדתה של הנשיאה נאור, מקבל בג"ץ את עתירת המוקד להגנת הפרט להורות לצבא להימנע מהריסת בית מגורים בקראוות בני חסן שבנפת סלפית, שבו מתגוררים הוריו ואחיו של סטודנט החשוד במעורבות בפיגוע. השופט מזוז קובע כי מאחר שהחשוד מתגורר זה שלוש שנים במעונות הסטודנטים, לא ניתן לראות בו "תושב" בבית הוריו, ומשכך, אין הצבא מוסמך להרוס את הבית לפי תקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום. עוד הוא קובע כי גם לוּ ניתן היה לראות בסטודנט "תושב" הבית, ההחלטה בדבר ההריסה לא הייתה עומדת במבחני הסבירות והמידתיות נוכח אי-מעורבותה של המשפחה והיעדר כל קשר בין הבית המיועד להריסה לבין הפיגוע המיוחס לבן המשפחה המתגוררת בו. השופטת ברון, לעומת זאת, סבורה כי בין החשוד לבין בית הוריו מתקיימת זיקת מגורים, אם כי "זיקה מוחלשת", ולצורך בחינת מידתיות ההחלטה על הריסת הבית היא בוחרת להתמקד בשאלת מעורבותה של המשפחה במעשי הבן. לשיטתה, זיקת המגורים ה"מוחלשת" במקרה הנדון מעידה על כך שאין לייחס לבני המשפחה אפילו "ידיעה קונסטרוקטיבית ('עצימת עיניים')" על המעשים המתוכננים, ועל כן ההחלטה להרוס את הבית אינה מידתית ויש לבטלה. |
2016 |
בג"ץ מאשר ברוב דעות הריסה של שלושה בתים בקבטיה; השופט ג'ובראן, בדעת מיעוט, מצטרף לקריאה לעיין מחדש בסוגיית ההריסות העונשיות
השופט ג'ובראן מציין כי לא שוכנע שהחומר החסוי שהמדינה הציגה במסגרת הדיון בעתירה מעגן דיו את המסקנה לפיה הריסת בתים יוצרת הרתעה ממשית ואפקטיבית מפני ביצוע פיגועים. "לא די, לגישתי, באפשרות ערטילאית בדבר הצלת חיים כאשר מולה עומדת פגיעה אמיתית, ממשית ומוחשית בזכות לקניין ובכבוד האדם", הוא כותב בפסק הדין.
|
2016 |
בג"ץ מכשיר ברוב דעות הריסה עונשית של בית בחברון. עם זאת, השופטים פוגלמן ומזוז תומכים בעיון מחדש בהלכה הפסוקה
"התחזקתי בדעתי כי ראוי לשוב ולהידרש לשאלות כבדות המשקל הכרוכות בהפעלת הסמכות מכוח תקנה 119", כותב השופט פוגלמן, שהצטרף לדעת הרוב, בפסק הדין. "ברם כל עוד ההלכה הפסוקה נותרת על מכונה [...] איני רואה מנוס במקרה זה מן הקביעה כי אין עילה להתערבותנו [...]". השופט מזוז, הסבור בדעת מיעוט כי יש לקבל את העתירה, קורא אף הוא לעיון מחדש, בהרכב מורחב, בסוגיות העקרוניות הנוגעות להפעלת התקנה.
|
2016 |
המוקד להגנת הפרט לבג"ץ: הגיעה השעה לבחינה מחודשת, בהרכב מורחב, של חוקיות השימוש בתקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום
במסגרת עתירה לבג"ץ נגד צו הריסה עונשית שהוּצא לבית בקבטיה מבקש המוקד לקיים דיון עקרוני בסוגיית ההריסות העונשיות, בהרכב שופטים מורחב. המוקד מדגיש כי הולכים ורבים ביטויי ההסתייגות של שופטי בג"ץ מן השימוש בתקנה 119 – אחדים מהם מבטאים ביקורת מובהקת על מדיניות ההריסות, ואילו אחרים רואים עצמם כבולים להלכה הנוהגת וחוששים לסטות ממנה, פן יהפוך "בית המשפט" ל"בית שופטים". הצעידה בתלם ההלכה מחד גיסא והשימוש המוגבר של הצבא בתקנה 119 מאידך גיסא מובילים להריסתם של עשרות בתי משפחות. מאמר מערכת מעיתון "הארץ", 4.4.2016 ביום 2.5.2016 דוחה בג"ץ את הבקשה. "לא שוכנעתי כי כיום קיים חוסר יציבות בפסיקה במידה כזו המצדיקה את הרחבת ההרכב", כותבת הנשיאה נאור בהחלטה. |
2016 |
השופט זילברטל: מן הראוי שהחלטה על הפעלת הסמכות לפי תקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום תתקבל רק לאחר שמוּצה הליך איסוף הראיות המינהליות
בג"ץ קובע ברוב דעות כי דריסתו של חייל מג"ב בידי צעיר פלסטיני היא פיגוע חבלני, ולא תאונת דרכים, ומאשר להרוס את בית המשפחה בחברון. השופט זילברטל, בדעת מיעוט, קובע כי הצבא לא עשה די מאמצים לאיסוף ראיות העשויות להאיר את המקרה באור שונה; לדבריו, לנוכח חומרת האמצעי של הריסת בתים, ראוי לתת משקל גם ל"חסר" הראייתי, שלא הייתה מניעה להשלימו. |
2016 |
מחזה ראווה: המשטרה מאפשרת להוריה של נרצחת בפיגוע לצפות באטימת בית משפחתו של המפגע
בעקבות תלונת המוקד להגנת הפרט על הצעד המקומם וסר הטעם מתחייבת המדינה לא לאשר שוב בקשות של משפחות הקורבנות לצפות בביצוע צווי הריסה או אטימה. |
2017 |
השופט מזוז: הימנעות מנקיטת סנקציה לפי תקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום כלפי בני משפחה חפים מפשע אינה עומדת בסתירה לתכלית ההרתעתית אלא דווקא עולה בקנה אחד עימה
בג"ץ מאשר להרוס קומה במבנה תלת-קומתי בבית סוריק, בין היתר לאחר שהשתכנע כי המפגע התגורר בה בגפו בתקופה שלפני הפיגוע: "בנסיבות העניין לא מדובר בהרס מקום המגורים של בני המשפחה, אלא בנזק ממוני, ואין חשש שהעותרים יישארו ללא קורת גג". השופט מזוז, בדעת מיעוט, גורס כי משנהרג המפגע, ונוכח אי-מעורבותם של בני משפחתו במעשיו, יש לבטל את צו ההריסה וכך ליצור תמריץ למניעת פיגועים כאשר ידוע על כוונה לבצעם. |
2017 |
בג"ץ דוחה עתירה להריסת בתי משפחות של מפגעים יהודים בנימוק כי "עסקינן בכלי הרתעתי ולא ענישתי"
בית המשפט דוחה עתירה של משפחה פלסטינית המבקשת להורות על הריסת בתיהם של שלושה יהודים ששרפו למוות את בן המשפחה, מוחמד אבו ח'דיר, ביולי 2014, בשל השיהוי הניכר בין מעשה הרצח לבין הגשת העתירה. במישור העקרוני, השופטים אינם מקבלים את עמדת המדינה, לפיה אין צורך לנקוט אמצעי זה להרתעת מפגעים יהודים, אך יחד עם זאת הם קובעים כי "לנוכח הקשיים שמעוררת הפעלת הסמכות לפי תקנה 119, והיותה של ההרתעה הצידוק היחידי להפעלתה, נראה כי לא יהיה נכון להרחיבה לקבוצות ייחוס שאף המדינה סבורה בשלב זה כי היא אינה נחוצה לגביהן". |
2017 |
הצבא חוזר בו מהכוונה להרוס את בית משפחתו של פלסטיני שדקר למוות אדם בירושלים לאחר שהוכח כי הדוקר לקה בנפשו
"לאחר בחינת כלל נסיבות העניין [...] הוחלט שלא להורות על הריסת בית המחבל", נכתב בתשובה להשגה שהגיש המוקד להגנת הפרט בשם המשפחה. |
2018 |
בדיון בעתירה נגד הריסה עונשית של בית בשוויכה מתברר כי צוואת המפגע כוללת התייחסות להריסת הבתים כאחד המניעים למעשה
בהקשר זה כותבת השופטת ברק-ארז בפסק הדין: "כשלעצמי מצאתי מטרידה את העובדה שצוואתו של המפגע במקרה דנן התייחסה לטענה בדבר 'הריסת בתים' כאחד המניעים שעמדו ביסוד החלטתו הקטלנית, להבדיל מגורם מרתיע". אף על פי כן דוחה בג"ץ את טענת המוקד להגנת הפרט, לפיה קיים ספק באשר למידת היעילות שבנקיטת אמצעי קיצוני זה, ומאשר לצבא להרוס את הבית. |
2018 |
השופט קרא: הרחבת צו הריסה לצורך השגת הרתעת-יתר היא צעד חריג הלוקה בחוסר סבירות ובחוסר מידתיות
בפסק דין בעתירה נגד כוונה להרוס כליל מבנה מגורים בן ארבע קומות במחנה הפליטים אל אמערי מקבל בג"ץ את עמדת הצבא, אף על פי שתחילה הודיע הצבא למשפחת המפגע על כוונתו להרוס רק שתי קומות, הראשונה והרביעית, שלמפגע הייתה זיקת מגורים מובהקת אליהן – בלי לפגוע בקומות האחרות בבניין. השופט קרא, בדעת מיעוט, גורס כי ההחלטה להרחיב את היקף ההריסה אינה עומדת במבחני המידתיות והסבירות, מה גם שהיא נסמכת על קיומו של צו החרמה והריסה עונשי שניתן בעניינו של אותו מבנה בשנת 1990. "את הסמכות [מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום] יש להפעיל במידה שאינה עולה על הנדרש, כשעל האמצעי הנבחר להביא לפגיעה במידה הפחותה ביותר האפשרית להשגת המטרה", כותב השופט בפסק הדין וקובע כי יש להסתפק בהריסתן של שתי קומות בלבד. |
2018 |
השופט קרא: בפגיעה לא מידתית ברכושם של בני משפחה שלא חטאו בדבר, לא תמכו במעשי קרובם ואף התנערו מהם, יש משום ענישה קולקטיבית העלולה להביא לתוצאה הפוכה מהרתעה
בג"ץ דוחה עתירה נגד החלטת הצבא להרוס שתי דירות במבנה מגורים בחברון – האחת יועדה למגוריו של נאשם בתקיפה וברצח של צעירה יהודייה, ובאחרת התגורר הנאשם עם הוריו. השופט קרא, בדעת מיעוט, סבור כי יש לייחס משקל מיוחד לכך שההורים הוקיעו נחרצות את מעשיו של הבן, ואף ביקשו למצות עימו את הדין, וקובע כי יש לצמצם את ההריסה לדירתו של הנאשם בלבד. |
2019 |
השופט קרא: ראוי שגילו של מפגע קטין יישקל לעניין הפעלת הסמכות מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום
בג"ץ מאשר להרוס קומה בבית הוריו של נער בן 16 וחצי שנים שדקר למוות אדם בצומת גוש עציון לאחר שהסתכסך עם משפחתו וביקש להמיט עליה חורבן, ודוחה את טענת המוקד להגנת הפרט כי יש לבחון את שאלת החומרה שניתן לייחס למעשים ואת שאלת התכלית ההרתעתית של הצו על פי גילו של הדוקר, שהיה קטין בעת ביצוע המעשה. השופט קרא, בדעת מיעוט, קובע כי יש לבטל את צו ההריסה: "הוצאתו של צו הריסה לכל דירת המגורים על ידי המפקד הצבאי, מבלי שסייג אותו לחדר שבו התגורר המפגע, מלמדת על כך כי לא ניתן משקל לקטינוּת ולמניעים שהניעו את המפגע". |
2019 |
בג"ץ מבטל צו להריסה עונשית: השיהוי בהוצאת הצו – למעלה מחמישה חודשים לאחר הפיגוע וכחודש וחצי לאחר שנהרסו בתיהם של מפגעים אחרים שהשתתפו באותו פיגוע – מטיל בספק את כוחו ההרתעתי
ברוב של שני שופטים מול אחד מורה בג"ץ לצבא להימנע מהריסת קומה בבית מגורים בכפר בית כאחיל שבנפת חברון, בשל הוצאת צו ההריסה למעלה משלושה חודשים לאחר הגשת כתב האישום ובחלוף כחמישה חודשים ממועד ביצוע הפיגוע. "חלוף הזמן מביא לניתוק 'הקשר התודעתי' בין הרצח לבין הסנקציה בגינו, כך שכבר במועד שבו הוּצא צו ההריסה היה כוחו ההרתעתי מוטל בספק; ובהיעדר האפקט ההרתעתי צו ההריסה עוטה כסות עונשית בלבד, וככזה הוא לוקה בחוסר סבירות ובחוסר מידתיות", קובעת השופטת ברון בפסק הדין ומוסיפה כי מאחר שבני המשפחה המתגוררים בבית לא היו מעורבים כלל בפיגוע, לא בשעת מעשה ולא בדיעבד, "קיים חשש ממשי לכך שצו ההריסה משמש כסנקציה עונשית גרידא". השופט פוגלמן סבור כי השיהוי בהפעלת הסמכות פוגע הן באינטרס הפרטי של הדיירים המתגוררים בבית ונותרים בעננת אי-ודאות באשר לקורת הגג שמעליהם והן באינטרס הציבורי בהרתעת הרבים, ומשכך הוא מפֵר את האיזון בין התועלת ההרתעתית הנטענת לבין הפגיעה בזכויות העותרים. |
2020 |
בג"ץ קובע כי החלטת הצבא להרוס כליל את דירתה של משפחה בת תשע נפשות אינה מידתית: אין להטיל על מי שלא חטאו את תוצאות מעשיו של אחר. עם זאת, הוא מאפשר להמיר את ההריסה באטימה חלקית
בג"ץ מקבל ברוב דעות את עתירת המוקד להגנת הפרט המבקשת מבית המשפט להורות לצבא להימנע מהריסת קומה בבית מגורים בכפר יעבד שבנפת ג'נין, שמגגו הושלכה לבנה שגרמה למותו של חייל. השופטים מזוז וקרא מציינים שניהם כי אמנם קיימת זיקה ברורה בין המעשה לבין הדירה המיועדת להריסה, ברם, מנגד, הריסת הדירה תפגע בעיקר באישה ובילדים – שלהם לא מיוחסת כל מעורבות במעשהו של אבי המשפחה. בנסיבות אלה יש לבטל את צו ההריסה, תוך שמירת סמכותו של המפקד הצבאי להמירו בצו לאטימת החדר ששימש את האב למגוריו. שני השופטים חוזרים על עמדתם העקרונית לפיה הפעלת הסמכות מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום מעלה שורה של שאלות משפטיות קשות שלא זכו עד כה לבירור מספק בפסיקה, ועל כן יש מקום לעיין בהן שוב בהרכב מורחב של בית המשפט. המדינה טוענת כי בפסק הדין נפסקה הלכה חדשה, לפיה אם קרובי המפגע לא היו מעורבים במעשיו, הפגיעה בהם באמצעות הריסת ביתם אינה מידתית, ובמקרה כזה יש, לכל הפחות, לצמצם את ההריסה – ולפיכך היא מבקשת לקיים דיון נוסף בעניין. המוקד, בתשובתו לטענת המדינה, עומד על כך שאם יתקיים דיון נוסף, יהיה זה דיון עקרוני ומקיף בכלל הסוגיות הכרוכות בשימוש בתקנה 119. ביום 8.10.2020 דוחה בג"ץ את בקשת המדינה. הנשיאה חיות קובעת כי הכרעתם של שופטי הרוב "תחומה לדלת אמותיו של המקרה הפרטני שעמד בפניהם" ואין לראות בה הלכה חדשה. |
2020 |
השופט מזוז: "סנקציה המכוונת עצמה לפגיעה בחפים מפשע, אינה יכולה לעמוד"
בפסק דין המאשר ברוב דעות הריסה של בית בכפר רוג'יב חוזר השופט מזוז בדעת מיעוט על עמדתו העקרונית לפיה אין להפעיל את הסנקציה של הריסת בתים במקום שבו בני המשפחה אינם חשודים בכל מעורבות, ידיעה או תמיכה, מראש או בדיעבד, במעשיו של המפגע. |
2020 |
השופטת ברון: "לא מצאתי יסוד לקביעה פוזיטיבית שלפיה השימוש בתקנה 119 אמנם משיג הרתעה ממשית מפני פעולות טרור, ואולי ההיפך מכך"
ברוב דעות מאשר בג"ץ להרוס שתי קומות בבית משפחתו של מפגע בכפר טורה אל גרביה. השופטת ברון, בדעת מיעוט, סבורה כי אין להתערב בהריסת הקומה ששימשה רק את המפגע לצרכיו, אך יש להימנע מהריסת הקומה האחרת, המשמשת למגוריהם של אשתו ושלושת ילדיו הקטינים, שאינם נחשדים בכל מעורבות בפיגוע, מלכתחילה או בדיעבד. השופטת ברון אף מביעה ספק באשר למידת ההרתעה הגלומה בהריסת בתים; לדעתה, מצב דברים זה משליך במישרין על בחינת מידתיותו של השימוש בכלי של הריסת בתים בכל מקרה ומקרה לגופו. ראו גם דעת המיעוט של השופטת ברון בבג"ץ 4359/22 ובבג"ץ 1374/23 |
2021 |
השופט קרא: הגיעה השעה לעיין מחדש בשאלת תוקפן המקצועי של חוות הדעת הביטחוניות המוגשות לבית המשפט בתיקי הריסות בתים
בג"ץ מאשר ברוב דעות הריסת דירה השוכנת בקומה הרביעית של מבנה בן חמש קומות במחנה הפליטים שועפאט. השופט קרא, בדעת מיעוט, גורס שכדי להצדיק את הריסת בית מגוריהם של אישה וילדיה הקטינים, שלא ידעו כלל על הפיגוע, יש צורך בראיה מובהקת המלמדת כי ההריסה תוביל להרתעה. בהיעדר ראיה כזאת, ההחלטה להרוס את הדירה לוקה בחוסר סבירות ובחוסר מידתיות, ויש לבטלה. ראו גם דעת המיעוט של השופט קרא בבג"ץ 564/22 |
2022 |
השופט כבוב קורא להימנע מהריסה מלאה של בתי מפגעים שבהם מתגוררים גם בני משפחה שלא סייעו להם במעשיהם
בג"ץ מאשר ברוב דעות הריסת בית בכפר רומאנה. השופט כבוב חולק על דעת הרוב בנימוק שהפגיעה החמורה בזכויותיהם של בני משפחה בלתי מעורבים מטה את הכף וגוברת על שיקולי ההרתעה שעומדים מנגד. ראו גם דעת המיעוט של השופט כבוב בבג"ץ 2036/23, שם הוא מציין כי דבריו באשר להריסת בתים נכונים ביתר שאת במקרה של דירה, השוכנת בבניין מגורים משותף, ומציע ל"גורמים האמונים" לקבוע מתווה פיצוי נגיש וישים. |
2022 |
הצבא חוזר בו מהכוונה להרוס בית בירושלים בשל "זיקת מגורים כפולה" ורקע נפשי של המפגע
בעקבות עתירת המוקד להגנת הפרט מודיע הצבא כי יסיר את האטימה הזמנית שהושמה על הפתחים בבית הוריו של פלסטיני שרצח שלושה אזרחים ישראלים בדריסה, ולא יפעיל במקרה זה את תקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום: "החקירה הביאה למסקנה כי למפגע רקע נפשי וכי למפגע זיקת מגורים כפולה, לבית הוריו ולדירה נוספת, בעוד שבהתאם לדין יש הכרח להצביע על זיקת מגורים מובהקת". |
2023 |
השופטת רונן: "ישנה חשיבות בתיאור העמדה המשפטית של שופטים שונים, באופן שיתכן שיצדיק ביום מן הימים בחינה נוספת של השאלות כבדות המשקל העומדות בבסיס העתירות מסוג זה"
בפסק דין המאשר פה אחד הריסה של דירת מגורים בכפר נעלין, בעקבות השתתפות של בן המשפחה בפיגוע, מסתייגת השופטת רונן בהרחבה מהשימוש בתקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום ואף מציינת כי היא שותפה לעמדה לפיה נכון יהיה לשוב ולבחון בהרכב מורחב של שופטים את ההלכה הפסוקה בנושא זה. עם זאת, את הדיון במקרה שלפניה ממקדת השופטת במישור המידתיות ושיקול הדעת ומגיעה למסקנה כי: "[...] יש לתת משקל משמעותי לכך שהאב, בעל הזכויות בדירה שיתר בני המשפחה חיים בביתו, הוא פעיל חמאס וכי לאחר הפיגוע הוא הביע תמיכה ברורה במעשי בנו ובטרור בכלל". |
2023 |
בג"ץ מאשר להרוס בירושלים המזרחית את דירת הוריו של נער בן 13.5 שדקר שוטר מג"ב: "ענייננו כאן לא בענישת עבריין [...] אלא בהרתעת רבים, ובפרט בהרתעת ההורים – הוריהם של המפגעים הפוטנציאליים"
בפסק הדין דוחה בית המשפט את טענת המוקד להגנת הפרט לפיה צו ההריסה אינו מידתי, נוכח גילו של הדוקר ונוכח העובדה שלא דקירות הסכין גרמו למות השוטר כי אם ירי של מאבטח ששהה במקום, וקובע כי ניתן לייחס להורי הנער "את חוסר הפיקוח ההורי על מעשיו של בנם". השופט פוגלמן, בדעת מיעוט, גורס כי יש לתת משקל לגילו של הנער בעת ביצוע המעשים ולהסתפק באטימת חדרו: "ככל שמדובר במפגע שגילו קרוב יותר לגיל האחריות הפלילית – ההנחה שיפעל ברציונליות ולא באימפולסיביות אינה נקייה משאלות". |
2023 |
בג"ץ מכשיר צו הריסה עונשית שהוּצא לבית מגורים בירושלים המזרחית בעקבות אירוע שהסתיים ללא הרוגים ישראלים
ברוב דעות קובע בית המשפט כי מעשיו של צעיר פלסטיני שירה ופצע שני שוטרים, אחד מהם באופן אנוש, עומדים ברף החמור הנדרש כדי להורות על הריסת הדירה בה מתגוררים הוריו ואחיו שלא היו מעורבים במעשים. "לעניין ההרתעה עבריין שעשה הכול על מנת להשלים את מעשהו אולם לא הצליח להשלימו, כמוהו כמי שביצע עבירה מוגמרת", נכתב בפסק הדין. עוד צוין כי "חומרה משמעותית נוספת ישנה גם בעיתוי הפיגוע – ימים ספורים לאחר ה-7.10.2023". השופט עמית, בדעת מיעוט, גורס כי יש להוציא צו על תנאי בעתירה "לאור הדמיון לעניין גליק, ומשעה שיש בהחלטת המפקד הצבאי משום חידוש לכאורי באופן הפעלת תקנה 119". |
2024 |
ישראל ממשיכה במדיניות השרירותית של הריסת בתים עונשית, המשתנה מעת לעת והמנוגדת לכללי המשפט הבינלאומי
למן חידושן של הריסות הבתים העונשיות, ביולי 2014, ועד אוקטובר 2023, הרס הצבא 84 בתי מגורים בגדה המערבית (מהם 9 בירושלים המזרחית) ואטם 11 בתי מגורים (מהם 5 בירושלים המזרחית) מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום. בעקבות עתירות, רובן המכריע של המוקד להגנת הפרט, ביטל בג"ץ בתקופה האמורה 8 צווים להריסה עונשית; בכל המקרים הללו נסובה הביקורת השיפוטית על סוגיות של מידתיות וסבירות. שופטי בג"ץ אמנם מכירים בכך שמדיניות הריסת הבתים מעלה "שאלות קשות" בדבר חוקיותה ומוסריותה, וכן בדבר מידת האפקטיביות של כוח ההרתעה שלה, אך רובם הגדול עדיין נמנעים מלדון בשאלות אלה, בתואנה שההלכה הפסוקה בנושא היא הלכה מחייבת ולא ניתן לסטות ממנה כל עוד לא חל שינוי ב"אקלים המשפטי". עם זאת, יש גם שופטים יוצאי דופן הקוראים תיגר בעקביות על ההלכות הקיימות, הן מבחינת חוקיותן והן מבחינת המידתיות והסבירות שבהפעלתן, וקוראים לערוך בחינה חוזרת של השימוש בתקנה 119 לתקנות ההגנה לשעת חירום. |
2024 |