התכניות נועדו להגביר את השליטה והפיקוח על מעבר פלסטינים לתחומי ישראל, אך הן אינן יוצאות אל הפועל.

כתבה מעיתון "הארץ", 11.12.1995; כתבה מעיתון "הארץ", 21.12.1995

"תכנית 'מרחב התפר'" מיועדת לצמצם את כניסתם של פלסטינים מהגדה המערבית לישראל ולהנהיג במרחב זה "'משטר', שיאפשר פעילות אפקטיבית למניעה, לסיכול וליירוט של הסתננות, למניעת שהייה בלתי חוקית, ולהגנה על האינטרס הישראלי לטווח ארוך". בשלב זה, "מרחב התפר" מוגדר כשטח הנמצא משני צידי הקו הירוק.

על פי הצו, הפקעת הקרקעות מיועדת "לצרכים צבאיים ולנוכח הנסיבות הביטחוניות המיוחדות". צווים רבים דומים מוּצאים בחודשים העוקבים ומפקיעים אלפי דונמים השייכים לפלסטינים לכל אורך התוואי המיועד לבניית חומה.

תושבי כפרים שהצבא הוציא צווי תפיסה לאדמותיהם לצורך הקמת חומת ההפרדה מגישים עתירות לבג"ץ בטענה כי הפקעת הקרקעות מנוגדת להחלטת ממשלת ישראל, נעשתה ללא הודעה מוקדמת לבעלי הקרקע וללא ההיתרים הנדרשים, והיא אף מנוגדת לדין החל באזור ולכללי המשפט הבינלאומי ויש בה משום ניסיון לספח שטחים ולקבוע גבולות קבע שלא באמצעות משא ומתן.

בג"ץ 3325/02; בג"ץ 3771/02

על פי החלטת הקבינט הביטחוני של ישראל, "במגמה לשפר ולחזק את ההיערכות והיכולות המבצעיות במסגרת ההתמודדות עם הטרור, וכדי לסכל, לשבש ולמנוע חדירת פעילות חבלנית מתחומי יהודה ושומרון לישראל", ימנעו הצבא והמשטרה מעבר של פלסטינים מהגדה המערבית לתחומי ישראל וירושלים – למעט במקרים הומניטאריים ובמקרים חריגים. עוד קובע הקבינט כי יש להתחיל בהקמת החומה באזור עאנין, בגִזרת טולכרם ובגִזרת ירושלים.

השופטים מקבלים את עמדת המדינה, הטוענת כי תוואי החומה תוכנן על פי הצורך בשליטה טופוגרפית, במרחב ביטחון ובצמצום הפגיעה בשטחים מעובדים, ולא על פי שיקולים פוליטיים, וקובע כי בהחלטת המדינה לא נפל פגם המצדיק את התערבות בית המשפט.

פסק דין בבג"ץ 3325/02; פסק דין בבג"ץ 3771/02

בפני הממשלה מוצגת תפיסת הביטחון של "מרחב התפר", של "עוטף ירושלים" (האזור המקיף את כלל השכונות של ירושלים המזרחית שסופחו לישראל ב-1967) ושל "אזור הביטחון המזרחי" (לאורך נהר הירדן, מעמק בית שאן בצפון ועד ערד בדרום). הממשלה מאשרת "הקמת גדרות ביטחון ומכשולים למטרת צמצום חדירת טרוריסטים מאיו"ש לפיגועים לתוככי ישראל". ראש הממשלה, אריאל שרון, מצהיר כי החומה "אינה מבטאת גבול מדיני או אחר. היא אמצעי בלבד".

השלב הראשון בעבודות כולל שני מקטעים: האחד, באורך של כ-137 קילומטרים, יתחיל בכפר סאלם וייבנה עד ההתנחלות אלקנה, והאחר, באורך של כ-20 קילומטרים, יעבור בחלק הצפוני ובחלק הדרומי של "עוטף ירושלים".

הדו"ח מתמקד בהיבטי התכנית הקשורים לשמירה על ביטחונם של אזרחי ישראל ולפעילות כוחות הביטחון הישראליים, ומתעלם לחלוטין מהפגיעה הקשה הנגרמת לפלסטינים בשטחים הכבושים בשל בניית החומה בתוך שטחי הגדה המערבית.

נייר עמדה של ארגון בצלם קובע כי חומת ההפרדה, שישראל מתכננת לבנות חלקים ממנה בתוך שטח הגדה המערבית, עתידה לכלוא עשרות יישובים פלסטיניים במובלעות, בין החומה לבין הקו הירוק, ולחצוץ בין עשרות כפרים פלסטיניים לבין אדמותיהם החקלאיות הנמצאות במובלעות אלה. לטענת בצלם, תוואי החומה נקבע תוך התעלמות כמעט מוחלטת מזכויות אדם של הפלסטינים ותוך הסתמכות על שיקולים זרים, ובהם הרצון לכלול התנחלויות רבות ככל האפשר בצד הישראלי של החומה, במטרה להקל את סיפוחן לישראל.

דו"ח של סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטים פלסטינים במזרח התיכון (UNRWA) קובע כי חומת ההפרדה פוגעת בזכויות הפלסטינים לקניין ולבעלות על קרקע, לאספקת מים, לפרנסה, לבריאות ולחינוך.

בדו"ח התקופתי לשנת 2003 קובע הדווח המיוחד של האו"ם כי לא ניתן לקבל את טענת ישראל לפיה החומה היא אמצעי ביטחוני ותו לא, וקורא למוסדות האו"ם להכריז על בנייתה כבלתי חוקית.

ממשלת ישראל קובעת כי "ייעשה כל מאמץ לצמצם, ככל הניתן, הפרעות העלולות להיגרם לאורחות החיים של הפלסטינים בעקבות הקמת המכשול".

הצבא מוציא צו המכריז על "מרחב התפר" כשטח סגור שהכניסה אליו והשהייה בו ללא היתר מותרות רק לאזרחי ישראל ולתושביה, וכן לכל יהודי באשר הוא. פלסטינים המתגוררים במובלעות שנוצרו בשטח הסגור בתוך "מרחב התפר" נדרשים לקבל "תעודת תושב קבע" כדי להמשיך ולשהות בביתם; פלסטינים המבקשים להיכנס ל"מרחב התפר" לכל מטרה שהיא – לבקר את משפחתם, לעבד את אדמתם וכדומה – נדרשים לקבל מהצבא היתר מיוחד לשם כך. באותו יום מוציא הצבא היתר כללי עבור שלושה "סוגי בני אדם" [כך במקור] – תיירים, פלסטינים המחזיקים בהיתר תעסוקה בהתנחלויות ופלסטינים המחזיקים באישור כניסה לישראל – הרשאים להיכנס ל"מרחב התפר" ללא צורך בהגשת בקשה להיתר מיוחד.

הדו"ח דורש מישראל לחדול מבניית החומה ולפרק את כל החלקים שכבר נבנו בתוך השטחים הכבושים, בהתאם להחלטת העצרת הכללית של האו"ם.

בעתירה יוצא המוקד נגד ההכרזה על "מרחב התפר" כשטח צבאי סגור וטוען כי משטר ההיתרים יוצר משטר אפרטהייד ומפלה את הפלסטינים, תושבי הגדה המערבית, אפליה גסה, בלתי אנושית, בלתי מוסרית ובלתי חוקית. העתירה מבוססת על הוראות המשפט הבינלאומי הנוגעות לתפיסה לוחמתית, ובהן אמנת ג'נבה הרביעית, אמנת האג ואמנת רומא, ודורשת לבטל את החלטות הבנייה של קטעי החומה החורגים מהקו הירוק מזרחה ויוצרים מובלעות בלב השטח הכבוש ואת צווי האפרטהייד הנלווים להן.

לטענת האגודה, פתיחת השערים למספר מוגבל של שעות, בימים מסוימים בלבד, פוגעת בזכויות היסוד של עשרות אלפי פלסטינים ומקשה עליהם בהתנהלותם היומיומית.

ב-4.2.2004, בתשובה לעתירות העקרוניות של המוקד להגנת הפרט והאגודה נגד משטר ההיתרים, מוסרת פרקליטות המדינה לבית המשפט העליון כי לחקלאים פלסטינים תותר כניסה חופשית לשטחי "מרחב התפר" "במעברים הפתוחים 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, במידה שירצו להיכנס למרחב התפר או לצאת ממנו, לשם עיבוד אדמתם". הבטחות אלה נשארות בבחינת אות מתה, כפי שעולה למשל מעתירות המוקד (בג"ץ 8084/19; בג"ץ 2517/21) בעניין אי ההקפדה על פתיחת שער "מגן דן" הסמוך לאדמות הלכודות של תושבי א-זאוויה ומסחה.

העותרים מבקשים מבית המשפט העליון להורות לישראל לפרק חלקים של החומה, הפוגעים בזכויות התושבים וגוזלים מאות דונמים של אדמות חקלאיות פלסטיניות במטרה להרחיב את שטחי ההתנחלויות וללא כל צורך ביטחוני.

לטענת האגודה, ההכרזה על האזור כשטח צבאי סגור פוגעת בזכויות היסוד של הפלסטינים, בייחוד בזכות לחופש התנועה, בזכות לקיום בכבוד ובזכות לחיי משפחה.

עשרה ימים בלבד לפני שבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג פוסק בעניין החומה קובע בג"ץ כי על פי מבחן המידתיות – המתבסס על המשפט הבינלאומי ההומניטארי ועל המשפט המינהלי הישראלי – הנזק לפלסטינים באזור בית סוריק עולה על התועלת הביטחונית שבהקמת החומה. עם זאת קובע בג"ץ, בניגוד לעמדת העותרים, שהטעם לעצם הקמת החומה הוא ביטחוני ולא מדיני.

לאור פסק הדין ניתנים צווי ביניים בכמה עתירות אחרות נגד המשך בניית החומה בתוואי שנקבע לה, במקטעים שאליהם הן מתייחסות. עתירות אחדות מתקבלות (בג"ץ 7957/04; בג"ץ 8414/05), ובית המשפט פוסק כי התוואי פוגע באופן לא מידתי בזכויותיהם של התושבים הפלסטינים. ישראל נאלצת לפרק חלקים מהחומה ולהקימם מחדש בתוואי שפגיעתו בחיי התושבים פחותה.

בחוות דעת מייעצת לעצרת הכללית של האו"ם קובע בית הדין כי על ישראל לפרק את החומה כולה ולפצות את הפלסטינים שנפגעו מבנייתה, ועל העצרת הכללית ומועצת הביטחון לשקול צעדים שיביאו לסיום מצב בלתי חוקי זה.

ממשלת ישראל מצהירה כי החומה תיבנה "תוך הקפדה על צמצום, ככל הניתן, של השפעתו [של אמצעי זה] על אורח החיים של הפלסטינים בהתאם לאמות המידה שהותוו בפסיקת בג"ץ". גם לאחר החלטה זו, כ-85% מהתוואי המתוקן של החומה עובר בתוך שטח הגדה המערבית, ולא על הקו הירוק.

במסגרת עתירת המוקד להגנת הפרט נגד תוואי חומת ההפרדה באזור הכפרים עזון ונבי אליאס מודה המדינה לראשונה כי תוואי החומה נקבע בהתאם לתכנית להרחבת ההתנחלות צופין – תכנית שכלל לא אושרה. הודעה זו של המדינה מנוגדת לעמדתה בעתירה קודמת שעסקה באותו אזור ובה היא טענה כי תוואי החומה נקבע משיקולים ביטחוניים-מבצעיים בלבד. על בסיס עמדה זו נדחתה העתירה הקודמת.

בית המשפט קובע כי התוואי פוגע באופן לא מידתי בזכויותיהם של התושבים הפלסטינים בכפרים שנכלאו בתוך "מובלעת אלפי מנשה" ונותקו משטחי הגדה המערבית, וכי על ישראל לפרק את החומה באזור ולקבוע תוואי שפגיעתו בחיי התושבים פחותה. יחד עם זאת פוסק בג"ץ כי על פי המשפט הבינלאומי, המפקד הצבאי מוסמך להקים את החומה בתוך השטח הכבוש גם לשם הגנה על המתנחלים. בפסק הדין מסביר הנשיא ברק כי תשתית נורמטיבית אחת עומדת הן ביסוד החלטת בג"ץ והן ביסוד החלטת בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג, והשוני במסקנות נובע מן ההבדל בעובדות שהוצגו בפני בתי המשפט.

ביקורת שיפוטית על פסק הדין

בעקבות פסיקת בג"ץ מ-15.9.2005, הקובעת כי המפקד הצבאי מוסמך להקים את החומה בתוך השטח הכבוש גם לשם הגנה על המתנחלים, מתקן המוקד את עתירתו מיום 6.11.2003 וטוען כי משטר ההיתרים יוצר ב"מרחב התפר" תושבים משני סוגים: ישראלים ותיירים החופשיים לנוע בו, ופלסטינים, בני המקום, שעבורם השטח סגור והם תלויים בהיתרים מהיתרים שונים כדי להיכנס למרחב, לעבוד בו, ללון בו ולצאת ממנו. משטר זה מפר את עקרונות המשפט הבינלאומי ההומניטארי והמשפט הבינלאומי של זכויות האדם, וניתן לראות ביישומו משום פשע מלחמה.

בפסק הדין מורים השופטים על פירוק קטע מהחומה ומותחים ביקורת חריפה על התנהלות המדינה, שקבעה את התוואי באזור בהתאם לתכנית מתאר להרחבת ההתנחלות צופין, ולא משיקולים ביטחוניים: "העתירה שלפנינו מצביעה על אירוע שאין להשלים עימו, לפיו המידע שסופק לבית המשפט לא שיקף את מלוא השיקולים שעמדו לנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות". בית המשפט מטיל על המדינה תשלום הוצאות העותרים בסך 50,000 ש"ח.

בית המשפט קובע כי היתרון הביטחוני המתקבל מקטע התוואי שבסמוך לו תוכננה הרחבה של ההתנחלות מודיעין עילית "אינו עומד ביחס סביר למידת הפגיעה בתושבים המקומיים", ומורה למדינה להרחיק את התוואי מעבר לשטח ההרחבה המתוכננת.

לדברי הנשיאה בייניש, "אין להסביר תוואי זה אלא ברצון לכלול את החלק המזרחי של 'מתתיהו מזרח' ממערב לגדר [...] התוואי הקיים של הגדר מעורר תהיות גם מבחינת היתרון הביטחוני שהוא מעניק. אין חולק כי התוואי עובר ברובו בשטח נחות מבחינה טופוגרפית. [...] הוא מסכן את הכוחות המסיירים לאורך התוואי".

במסגרת עתירת המוקד להגנת הפרט נגד משטר ההיתרים מפרסם הצבא את קפ"ק "מרחב התפר", המכיל עשרות עמודים ונדפס בשפה העברית בלבד. הקפ"ק מגדיר לא פחות מתשעה סוגים של היתרים ל"מרחב התפר": תעודת תושב קבע, היתר צרכים אישיים, היתר מסחר, היתר תעסוקה, היתר חקלאי, היתר עובד ארגון בינלאומי, היתר חינוך, היתר עובד תשתית והיתר צוות רפואה.

היתר חקלאי, לדוגמה, ניתן לא למי שמעבד קרקע חקלאית ב"מרחב התפר" אלא לבעלים או ליורש של הקרקע, שברשותו מסמכים המוכיחים זאת. בני משפחה המבקשים לעבד את האדמה הם "מועסקים במרחב התפר", והחקלאי נדרש לקבל היתרים נפרדים עבורם על בסיס טבלה שהרכיב הצבא, הקובעת את מספר ימי העבודה הנדרשים בכל ענף חקלאי.

הקפ"ק קובע נוהל נפרד לקבלת כל היתר. כך למשל נקבע שלפני מתן "תעודת תושב קבע" ב"מרחב התפר" על גורמי הצבא "לרדת לשטח", לבקר בבית התושב ולבדוק אישורים על תשלומי מסים, תעודות בית הספר של הילדים ו"מיפויים הקיימים במת"ק". כללים נוספים קובעים את אופן הגשת הבקשה והטיפול בה, את המסמכים שיש לצרף לה ואת הרכב הוועדה שאמורה לדון בה, ומאחר שההיתר ניתן לשנתיים בלבד, גם את אופן הטיפול בבקשה להארכת תוקפו.

העבודות לפירוק החומה החלו ב-2009, שלוש שנים לאחר מתן פסק הדין בעתירת המוקד להגנת הפרט ורק לאחר שהמוקד הגיש בקשה לצו לפי פקודת ביזיון בית המשפט. בתשובה לבקשת המוקד קובעים השופטים כי "אין להשלים עם התנהלות מעין זו. פסקי דינו של בית משפט זה אינם בגדר המלצות וחובה על המדינה לכבדם ולקיימם במהירות וביעילות". בית המשפט מחייב את המדינה בתשלום הוצאות העותרים בסך 20,000 ש"ח.

עד סוף שנת 2009 טיפל המוקד בפניות פרטניות הקשורות בחומת ההפרדה וב"מרחב התפר" באמצעות מוקד חירום טלפוני שסייע לפונים בזמן אמת. בין היתר טיפל מוקד החירום בעיכובים במתן היתרים, באיחורים בפתיחת שערים שנועדו למעבר חקלאים, בעיכובים במחסומים ובמעברים בחומה ובסירוב של חיילים לאפשר העברת בעלי חיים, ציוד וסחורות. תלונות אלה טופלו לאלתר באמצעות שיחת טלפון עם הגורמים הרלוונטיים בצבא. ואולם, פרסום "קפ"ק 'מרחב התפר'", על שלל נהליו הסבוכים, הבהיר למוקד כי הוא אינו יכול עוד להסתפק בטיפול טלפוני בפניות הפרטניות וכי עליו להגביר את פעילותו בתחום זה. לפיכך, בראשית שנת 2010 מוקם במוקד צוות ייעודי המתמחה בפנייה לרשויות הצבא בשמם של פלסטינים שנפגעו ממשטר ההיתרים הנהוג ב"מרחב התפר" ובהגשת עתירות לבית המשפט במקרה הצורך. הצוות מלווה את הפלסטינים הפונים אליו מרגע הגשת הבקשה לקבלת היתר ועד סיום ההליך המינהלי או המשפטי.

לטענת המוקד בעתירות אלה, לאחר הקמת החומה נותקו אלפי חקלאים פלסטינים מאדמתם החקלאית, הנמצאת ב"מרחב התפר". בקשות של רבים מהם לקבלת היתר כניסה למרחב זה, כדי לעבד את אדמתם, מסורבות או לא נענות כלל. המוקד טוען כי ישראל פוגעת באופן בלתי סביר ובלתי מידתי בזכויות החקלאים לחופש תנועה, לחופש קניין ולחופש העיסוק.

הקפ"ק החדש אינו נושא עימו שינויים מהותיים בפקודות הצבא ב"מרחב התפר".

אף על פי שבית המשפט מסכים כי "החלת משטר ההיתרים, תוך חיוב בקבלת היתר לצורך כניסה ויציאה למרחב, מהווה מגבלה ברורה על חופש התנועה של תושבי האזור במרחב זה, ומגבילה את נגישותם של התושבים – לבתיהם, לאדמותיהם ועסקיהם המצויים במרחב התפר", הוא דוחה את העתירות העקרוניות של המוקד להגנת הפרט והאגודה לזכויות האזרח, המבקשות לבטל את משטר ההיתרים. עם זאת, בית המשפט קובע כי על הצבא להגמיש את הכללים המאפשרים להעתיק את מקום המגורים אל "מרחב התפר" או לבקר את תושביו. בנוסף על כך מורים השופטים למדינה לקבוע לוח זמנים ברור ויעיל לטיפול בבקשות להיתרים, במטרה לשמור על שגרת חיים סבירה של פלסטינים הנזקקים לאישורים כדי להיכנס ל"מרחב התפר".

המוקד והאגודה מותחים ביקורת חריפה על פסק הדין. "בג"ץ נותן הכשר לאפליה שיטתית וממוסדת, שמטרתה אינה הגברת הביטחון כי אם נישול פלסטינים מאדמותיהם", נכתב בהודעת הארגונים לעיתונות.

ביקורת שיפוטית על פסק הדין

בהחלטה בבקשה לביטול דיון, המתקבלת לאחר שנציגי המדינה הודיעו יום אחד בלבד לפני הדיון כי יינתנו היתרים לעותרים – בני זוג המבקשים לעבד את אדמותיהם הכלואות ב"מרחב התפר" – כותב השופט רובינשטיין: "חבל עד מאד שמה שיכול היה להסתדר בלי עתירה, ובזבוז זמן מזכירותי ושיפוטי, וכל הכרוך – מסתדר ברגע האחרון לפני הדיון. אבקש כי הערה זו תובא לפני הגורמים הנוגעים בדבר, ככל שהדבר איכפת להם, ואני מקווה שכן". בדבריו אלה עומד השופט רובינשטיין על היבט אחד של התנהלותו הבעייתית של הצבא – העלויות שהיא גורמת לבית המשפט. אולם התנהלות זו פוגעת בראש ובראשונה בעותרים פלסטינים הזכאים להגיע לאדמותיהם אך נאלצים להמתין זמן רב לקבלת אישור גישה אליהן, ואף בכל אותם פלסטינים שאין בידם ידע, זמן, כוח נפשי ואמצעים להיאבק מול המערכת הדרקונית של משטר ההיתרים ולעתור לבית המשפט הישראלי.

השינויים העיקריים בקפ"ק החדש נוגעים לקביעת לוחות זמנים בהליך הגשת בקשה להיתר כניסה ל"מרחב התפר" ובהליך הגשת ערר על סירוב לבקשה להיתר. בפועל, לוחות הזמנים נשארים במידה רבה כפי שהיו קודם לכן, לפחות בכל הנוגע למתן היתרים לפלסטינים שאינם "תושבי קבע במרחב התפר" אלא מבקשים לעבור את החומה כחלק משגרת חייהם.

לדו"ח המלא

הדו"ח מציג את תוצאותיה ההרסניות של המדיניות הישראלית: בידוד פיזי, כלכלי, משפחתי, חברתי ותרבותי של הפלסטינים המתגוררים ב"מרחב התפר", ושינוי דפוסי החקלאות באזור, לרבות ירידה חדה בהיקף הקרקעות החקלאיות המעובדות ב"מרחב התפר". ירידה זו פוגעת אנושות בכ-150 קהילות וכפרים המצויים מצידה האחד של חומת ההפרדה אך קרקעותיהם נכלאו מצידה האחר.

לפי הודעת המדינה, המתקבלת בעתירה להתיר את כניסתו של חקלאי מאזור טולכרם לאדמות שהוא שוכר ב"מרחב התפר", הקפ"ק החדש אמור להסדיר בין השאר את הפקודות והנהלים הנוגעים לפלסטינים שאינם מחזיקים בבעלותם אדמה חקלאית ב"מרחב התפר" אלא שוכרים או חוכרים בו קרקע. התחייבות המדינה מקבלת תוקף של פסק דין.

סדרת עתירות זו עניינה סירוב או אי-מענה של הצבא לבקשות להנפיק היתרי כניסה ל"מרחב התפר" לחקלאים פלסטינים שאדמותיהם כלואות ב"מרחב התפר". לטענת המוקד, התנהלות זו של הצבא פוגעת בצורה קשה ובלתי סבירה בזכויותיהם של החקלאים לקניין, לחופש העיסוק ולחופש התנועה, והיא מנוגדת לחוק, לפסיקה, להצהרות מפורשות של המדינה בפני בית המשפט ואף לפקודות ולנהלים שקבע הצבא עצמו. בכ-90% מעתירות המוקד, שההליך המשפטי בהן הסתיים, קיבלו העותרים היתרים.

הדברים נאמרים במהלך דיון בשלוש עתירות שהגיש המוקד להגנת הפרט בעניינם של פלסטינים שהחזיקו בעבר בהיתרי כניסה ל"מרחב התפר" לצורך עיבוד אדמותיהם, אולם בקשותיהם לחידוש ההיתרים שברשותם סורבו או לא נענו. זמן קצר לפני הדיון בעתירות מביע הצבא נכונות לתת היתרים לשניים מהעותרים, ועל כך מעיר השופט ג'ובראן: "מדוע לגרום את הטרטור הזה לאנשים שסך הכל מבקשים לעבד את אדמותיהם" למטרות פרנסה – "לא לשחק ולא לבקר" – ובכל זאת מאלצים אותם להגיש עתירה. השופט הנדל מוסיף כי במקרים שבהם יודע הצבא מראש על הכוונה לתת היתר, עליו לפעול לזירוז ההליך ולא להערים קשיים מיותרים על החקלאים.

בעקבות ביקורת השופטים מסכים הצבא לתת היתרים לשלושת העותרים, אולם מדיניותו הכללית בנושא מתן היתרים ל"מרחב התפר" נותרת ללא שינוי.

בית המשפט מדגיש כי לנוכח דרישת הצבא להגיש בקשות לחידוש היתר לצרכים חקלאיים "לא לפני שלושה שבועות מפקיעת היתר קיים", מתחדד הצורך להקפיד על מתן תשובה בתוך שבועיים מיום קבלת הבקשה אצל גורמי הצבא; "במיוחד דרושה הקפדה כזאת כשמדובר בהיתר בן שישה חודשים, היוצר לוח זמנים לא ארוך כשלעצמו", נכתב בפסק הדין. בנוסף קובע בית המשפט כי יש לגבש נוהל שיאפשר לפונה לעקוב אחר הטיפול בבקשתו ולוודא שהיא אכן הגיעה אל הגורמים שאמורים לטפל בה.

דברי הביקורת נופלים על אוזניים ערלות; הצבא אינו מיישם את המלצות השופטים, וחקלאים פלסטינים רבים עדיין נותרים ללא היתר הכניסה הדרוש להם כדי לעבד את אדמותיהם הכלואות ב"מרחב התפר".

הקפ"ק החדש מגביל את מתן ההיתרים לצרכים חקלאיים רק לבעלי קרקעות; בני זוג וילדים, גם אם הם עתידים לרשת את האדמות, לא זכאים עוד לקבל היתר חקלאי. לכל היותר, בעל הקרקע רשאי לבקש עבורם היתר המכוּנה "היתר תעסוקה חקלאית", בהתאם למכסת עובדים שנקבעה מראש. בניגוד למובטח, לא נקבע הסדר מיוחד עבור פלסטינים השוכרים או חוכרים קרקע חקלאית ב"מרחב התפר" והם נמנים במכסת המועסקים בחלקה. בכל הקשור להגשת בקשות להיתר כניסה ל"מרחב התפר" ולמתן תשובות על בקשות אלה, לוחות הזמנים הנקבעים בקפ"ק החדש מגבילים יותר מאלה שנקבעו בקודמיו.

על פי חוות דעת של קמ"ט חקלאות בגדה המערבית, התנאי לקבלת היתר חקלאי הוא בעלות על חלקה בגודל 330 מ"ר לפחות. הקמ"ט מודה שלא עלה בידו למצוא חומר רקע מקצועי בשאלה זו – הנושאת, לדבריו, "גם היבטים ביטחוניים, פוליטיים, משפטיים ואחרים".

החישוב שעומד מאחורי קביעה זו בדבר גודל החלקה המינימלי יוצג רק בינואר 2019, בחוות דעת מעודכנת: "כדי לייצר פח שמן [זית] בודד בשנה, נדרשים בממוצע 4 עצים, הפרוסים בממוצע על פני שטח של 400 מ"ר [...] מכאן וכדי להסיר כל ספק, יש להניח כי בשטח הקטן מ-330 מ"ר במרחב התפר, לא ניתן לקיים חקלאות בת-קיימא". קביעה זו של קמ"ט חקלאות, הנסמכת על חישוב נעדר כל אחיזה במציאות, והנוגע לגידול חקלאי אחד בלבד, עתידה לשמש בסיס לדחיית בקשות רבות להיתרים חקלאיים.

הקפ"ק החדש מחמיר במידה ניכרת את הנהלים למתן היתרים לצרכים חקלאיים. לפי הקפ"ק החדש, לא יינתן היתר חקלאי עבור חלקה שגודלה אינו עולה על 330 מ"ר, המכוּנה בפי הצבא "חלקה מזערית". גודל החלקה יחושב כ"מכפלת שטח החלקה כולה בשיעור בעלותו היחסי של המבקש בחלקה". לשיטת הצבא, בחלקה כזו לא מתקיים "צורך חקלאי בר קיימא", ולכן על בעל החלקה להגיש בקשה להיתר המכוּנה "היתר לצרכים אישיים", התקף, ככלל, לשלושה חודשים בלבד – לעומת היתר חקלאי, התקף לשנתיים. הגבלות נוספות שהוכנסו בקפ"ק החדש קשורות ברעיית צאן ובקר ב"מרחב התפר": שטח המרעה המותר, תקופת הרעייה, והמרחק בין מקום המרעה לבין הדיר או הרפת.

לראשונה, ולאחר שנים של התעלמות מדרישתו של המוקד להגנת הפרט בעניין זה, מתפרסמת גם גרסה מתורגמת לערבית של הקפ"ק.

לטענת המוקד, קביעתו של הצבא בקפ"ק 2017, לפיה חלקת אדמה שגודלה אינו עולה על 330 מ"ר אינה דורשת עיבוד חקלאי, משוללת כל אחיזה במציאות. יתרה מכך, מרבית החלקות המוגדרות כ"חלקות מזעריות" משתרעות על יותר מ-330 מ"ר, אולם לצורך בחינת בקשות להיתרים חקלאיים מכפיל הצבא את השטח הכולל של החלקה בשיעור בעלותו היחסי של מבקש ההיתר, תוך התעלמות מהנוהג הרווח בחברה הפלסטינית להימנע מחלוקת שטחים חקלאיים בין היורשים אלא להמשיך לעבדם במשותף. על בסיס חישוב מוטעה זה מונע הצבא מחקלאים היתרים ארוכי טווח, בנימוק שהחלקה שבבעלותם קטנה מכדי להצדיק עיבוד.

במסגרת עתירה לפי חוק חופש המידע מוסר הצבא למוקד להגנת הפרט נתונים לפיהם בשנת 2018 הגיע שיעור הסירובים לבקשות ל"היתרים לצרכים חקלאיים" לשיא חסר תקדים: הצבא דוחה כ-72%(!) מהבקשות להיתרים חקלאיים וכ-50% מהבקשות להיתרי תעסוקה חקלאית. רובן המכריע של הבקשות נדחה בשל סיבות בירוקרטיות כאלה ואחרות, בראשן "אי עמידה בקריטריונים", המהווה לא פחות מ-83% מכלל הסיבות לסירוב בשנת 2018. לעומת זאת, שיעור הסירובים מסיבות ביטחוניות אינו עולה על 6% לאורך השנים, ועל פי רוב הוא נמוך מ-2%.

בקובץ הנהלים החדש, הקרוי עתה "קובץ נהלים והנחיות כניסה למרחב התפר", ולא "קפ"ק מרחב התפר", לא זו בלבד שהצבא אינו מבטל את ההוראות בדבר גודל החלקה הנדרש לצורך קבלת היתר לצרכים חקלאיים אלא הוא אף מוסיף סעיף מחמיר לפיו היתרים לצרכים חקלאיים, התקפים כעת לשלוש שנים, יקנו מספר מוגבל של כניסות בשנה, בהתאם ל"צורך החקלאי, על פי גודל הקרקע וסוג הגידול הרלוונטי, והכל בהתאם להוראות קובץ נהלים זה ועל פי טבלת קמ"ט חקלאות [...]". חקלאי שבבעלותו מטע זיתים, למשל, יורשה להיכנס 40 יום בשנה.

היתר לצרכים אישיים, הניתן בין השאר לבעלי חלקות שהוגדרו כ"חלקות מזעריות", יקנה גם הוא מספר מוגבל של כניסות "בהתאם לצורך הפרטני של מגיש הבקשה ובהתאם למכלול נסיבות המקרה".

המוקד מתקן את עתירתו נגד מדיניות "החלקות המזעריות" ומוסיף כי יש להורות לצבא לבטל את המכסה השנתית לכניסות ל"מרחב התפר" שנקבעה בקפ"ק 2019.

המוקד מגיש עשר עתירות לבג"ץ בשמם של פלסטינים שהצבא מסרב לבקשתם לקבל היתר חקלאי לעיבוד החלקה שקיבלו בירושה משום שהיא אינה רשומה בטאבו על שמם. הצבא החל לאכוף מדיניות זו במלואה רק בשנת 2018; עד אז הסתפק בהצגת נסח טאבו על שם המוריש, בצירוף צו ירושה, לשם הוכחת הזיקה למקרקעין. המוקד טוען כי מדיניות זו פוגעת באופן בלתי מידתי ביורשי קרקעות ב"מרחב התפר" ובזכויותיהם לקניין, לחופש העיסוק ולחופש התנועה, וכי התכלית האמיתית של דרישת הרישום היא חלוקת הזכויות בפועל בין היורשים כדי להגדיל את מספר "החלקות המזעריות" שבגינן הצבא מסרב, על פי הנהלים שקבע, לתת היתר חקלאי.

ביולי 2021 קובע בג"ץ כי ההחלטה לאכוף את הדרישה להצגת נסח רישום בטאבו על שם היורשים נובעת במישרין מהתכלית הביטחונית שבבסיס משטר ההיתרים ואין בה משום הכבדה בלתי סבירה על מבקשי ההיתרים או פגיעה בלתי מידתית בזכויותיהם.

המוקד מבקש מבית המשפט להורות על פירוק מקטע בנוי בן שישה קילומטרים העובר בכפרים קפין, נזלת עיסא ועכאבה ומבודד כ-3,200 דונם של אדמות חקלאיות השייכות לתושביהם. כתוצאה ממשטר ההיתרים שישראל מיישמת באזור, אדמות מעובדות נעשות במהלך השנים לשטחי בּוּר, תנובת עצי הפרי בשטחים הלא-מעובדים צונחת וחקלאים רבים נאלצים למצוא מקורות הכנסה חלופיים.

העתירה נתמכת בחוות דעת של אל"מ (מיל') שאול אריאלי, המתמחה בחקר גבולות ישראל, לפיה אין כל היגיון ביטחוני בבניית חלק זה של החומה בתוואי הקיים. למעשה, ההפך הוא הנכון: תוואי המבוסס על הקו הירוק עדיף על פי כל פרמטר מבצעי שנקבע על ידי הצבא.

הודעת המדינה מוגשת במסגרת עתירת המוקד להגנת הפרט, שאחד הסעדים המבוקשים בה הוא ביטול ההגבלה על מספר הכניסות השנתי לאדמות חקלאיות מעבר לחומת ההפרדה. המדינה טוענת כי ההיתר המוגבל "הוגדר מלכתחילה כ'תכנית הרצה' ('פיילוט')" וכי במהלך חודש ספטמבר 2020, "בחלוף שנה ממועד התיקון", הוחלט לבטלו לאחר ש"לא השיג את יעדיו". עוד מוסרת המדינה כי הצבא עתיד לפרסם קובץ נהלים חדש שישקף שינוי זה.

בעקבות עתירת המוקד להגנת הפרט מושמט מהקפ"ק החדש הסעיף שעניינו קביעת מכסת כניסות שנתית לאדמות חקלאיות. בד בבד מבוטל התיקון משנת 2019 שהאריך את תוקף ההיתרים לשלוש שנים; מעתה, היתרים לצרכים חקלאיים תקפים שוב לשנתיים בלבד. הנוהל הנוגע ל"חלקות מזעריות" משתנה מעט, וכעת הוא קובע כי "היתר עיבוד לצרכים חקלאיים יינתן גם על בסיס 'סכֵמת' זכויות של מספר בעלי זכויות שחלקם המשותף בקרקע מגיע עד הרף של 330 מ"ר – עבור אחד מהם לפי בחירתם"; קרי, כל הבעלים-השותפים האחרים נדרשים לוותר על זכותם לקבל היתר חקלאי לעיבוד הקרקע.

בתגובתה לעתירת המוקד מוסרת המדינה כי הכניסה תתבצע אך ורק דרך 13 המחסומים המשמשים לכניסה מהגדה לישראל, ולא דרך עשרות "השערים החקלאיים" שנקבעו בחומת ההפרדה. בפועל, ההחלטה מותירה את החקלאים באותו מצב עניינים הנתקף בעתירה, משום שהם נאלצים להמשיך ולהגיש בקשות להיתרים פרטניים לכניסה ל"מרחב התפר", על כל הקשיים הבירוקרטיים המתישים הכרוכים בכך.

באוקטובר 2022 עותר המוקד שוב לבג"ץ בדרישה להתיר לחקלאים בני העשור השישי לחייהם, הרשאים ממילא להיכנס לישראל, לעבור בחופשיות גם דרך "השערים החקלאיים".

הדו"ח, המתמקד בהגבלות המוטלות על חקלאות ב"מרחב התפר", מראה כי רוב הבקשות להיתרי כניסה לאדמות החקלאיות הלכודות ב"מרחב התפר" נדחות משום שהן אינן מוגשות על פי הנהלים שנקבעו בקפ"ק, בשל חוסר התמצאות של הפונים בנבכי הבירוקרטיה הצבאית או בשל אי עמידה בקריטריונים ההולכים ומחמירים של הצבא. רק חלק מזערי מהבקשות (עד 6%) נדחה בשל שיקולים הקשורים בביטחון. הצמצום ה"קריטריוני" שכופה הצבא על כניסה לאדמות ב"מרחב התפר" והנטל הבירוקרטי שהוא מטיל על החקלאים הפלסטינים גורמים לכך שאדמות רבות נותרות נטושות ולא מעובדות.

בית המשפט מכיר בכך שלעיבוד אדמות מיוחס בחברה הפלסטינית לא רק ערך כלכלי אלא גם, ובעיקר, ערך מסורתי ותרבותי, וקובע כי הנוהל בדבר "חלקה מזערית" מוביל לפגיעה בלתי מידתית בזכויותיהם של בעלי אדמות ב"מרחב התפר", ובעיקר בזכות לקניין.

בפסק דינם קובעים הנשיאה חיות והשופט עמית ברוב דעות כי על המדינה לתקן את הוראות הקפ"ק בתוך 90 יום: לקבוע כי בעלי זכויות, שחלקם המשותף בקרקע נופל מ-330 מ"ר, יידרשו לוותר על זכאותם לקבל היתר חקלאי לטובת אחד מהם רק במקרה שהתבקשו היתרים רבים כדי לעבד את אותה חלקת קרקע; לעגן בנהלים את האפשרות להוכיח "צורך חקלאי" ל"חלקה מזערית"; להאריך את משך תוקפו של היתר לצרכים אישיים שניתן למטרות חקלאיות, כדי שישמש חלופה הולמת להיתר חקלאי. השופטת ברק-ארז, בדעת מיעוט, סבורה כי יש לבטל כליל את ההוראה בדבר "חלקה מזערית".

אמנם בית המשפט מציין כי מתצהיריהם של תושבי הכפרים שבשמם הוגשה העתירה מצטיירת "תמונה קשה, בנוגע להשפעת משטר ההיתרים על גישתם לאדמותיהם ועל אפשרותם לעבדן", אך קובע כי יש לתקן את הפגיעה בתושבים באמצעות תקיפה פרטנית של הנהלים הרלוונטיים או אופן יישומם.

לקפ"ק החדש נוספים סעיפים המעגנים את קביעות השופטים בפסק הדין בעתירת המוקד להגנת הפרט נגד מדיניות "החלקות המזעריות": ניתנת אפשרות להוכיח את קיומו של "צורך חקלאי" לקבלת היתר חקלאי לכניסה ל"מרחב התפר" לשם עיבוד "חלקה מזערית"; מובהר כי התנאי בדבר "סכֵמת הזכויות", לפיו בעלי זכויות שחלקם המשותף בקרקע נופל מ-330 מ"ר יידרשו לוותר על זכאותם לקבל היתר חקלאי לטובת אחד מהם, ייושם רק אם עולה חשש לניצול לרעה של ההיתרים; ונקבע כי משך תוקפו של היתר לצרכים אישיים, שניתן למטרות חקלאיות, מוארך מחודשים ספורים לשנתיים, בדומה להיתר חקלאי.